פיגול – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 13:
כל קורבן מוקרב בתחילה במקדש: דמו ניתן על [[מזבח העולה]], וחלק מבשרו נשרף ("מוקטר") על המזבח. לאחר מכן ניתן לאכול את שאר הבשר. לפי פשוטו של מקרא, מדובר בשלב האכילה לאחר ההקרבה במקדש - והאוכל את קורבן השלמים לאחר הזמן המיועד לאכילתו - פסל בכך את הקורבן ("לא ירצה"). אולם ב[[תלמוד]] הפסוק התפרש באופן שונה: מדובר בעת ההקרבה במקדש, וכוונת הפסוק לומר, שאם '''בשעת ההקרבה''' במקדש הכהן '''תכנן''' לאכול ממנו תוך סטייה מהזמן המיועד לכך - הקורבן פסול<ref>[[מסכת זבחים]], דף כט עמוד א</ref>. לעומת זאת, קורבן שהוקרב כהלכתו במקדש ולא נאכל בזמן שמיועד לו - נקרא "נותר"{{הערה|וכפי שמופיע בפרשת קדושים: "וה'''נותר''' עד יום השלישי באש ישרף"}}. בשר זה גם הוא אסור באכילה, אבל אכילתו איננה פוסלת את הקורבן, ובעליו איננו צריך להביא קורבן חדש תחתיו.
השיקול המרכזי שהנחה את [[חז"ל]] בפירוש הכתוב הוא, שלא מתקבל על הדעת שקורבן שנעשה במקדש כהלכה ייפסל רטרואקטיבית בגלל שאכילתו הייתה שלא כהלכה<ref>מסכת זבחים, שם</ref>. יש הסוברים שהבנת המצווה באופן זה היא [[הלכה למשה מסיני]], ולא מסקנה מהכתובים<ref>פירוש "אדרת אליהו" מאת [[הגר"א]], תחילת פרשת משפטים.</ref>. הלכה זו מבליטה את חשיבותה של מחשבת האדם בקיום מצוות ובייחוד בקורבנות: עצם התכנון בשעת ההקרבה לאכול את הקורבן שלא כהלכה, גם אם בסופו של דבר לא יצא לפועל - פוסל את
== הגדרת ההלכה ופרטיה ==
| |||