פתיחת התפריט הראשי

שינויים

קיימים שלושה הבדלים עיקריים בין דרגות הקדושה של המזון<ref>להבדלים נוספים בין קודש לתרומה ראו משנה מסכת חגיגה פרק ג משניות א-ג.</ref>:
 
ההבדל המרכזי בין חולין לבין כל שאר הסוגים הוא, שאת החולין מותר לאכול בטומאה (ראו לעיל: האם חובה להיות טהור?), ואילו את שאר מיני המזון חובה לאכול בטהרה (לשם כך יש להקפיד גם על טהרתו של האדם האוכל וגם על טהרת המזון עצמו). היו אנשים שהקפידו לאכול גם את החולין בטהרה, במידת האפשר (בלשון חז"ל: "אוכל חולין בטהרה", וראו להלן). גם מי שנוהג כך, רשאי לשמור את המזון שנטמא לימים שבהם האדם עצמו יהיה טמא, ולא תהיה לו ברירה אלא לאכול אוכל טמא<ref>תלמוד בבלי [[מסכת גיטין]] דף נד עמוד א: "מידי דחזי ליה בימי טומאתו".</ref>.
 
הבדל נוסף בין סוגי המזון לגבי האופן בו הם נטמאים: ככל שהאוכל קדוש יותר - כך הוא "רגיש" יותר לטומאה, ונטמא ביתר קלות. מבין הדרגות השונות של טומאה (ראו להלן: דרגות הטומאה), החולין והמעשר השני עשויים להיטמא רק מ"ראשון לטומאה", וכך יהיו הם "שני לטומאה". התרומה עשויה להיטמא גם מ"שני לטומאה", ותיחשב כ"שלישי". הקודש נטמא גם מ"שלישי לטומאה", וייחשב כ"כרביעי"<ref>משנה מסכת טהרות פרק ג משניות ג-ה</ref>.
 
הבדל שלישי נוגע לשאלה מהי רמת הטהרה הנדרשת מן האדם האוכל את המזון. החולין נאכלים גם על ידי טמא, כאמור. מי שהיה טמא, וטבל במקווה - נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא '''טבול יום''', ראו להלן: דרכי היטהרות). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום - יהיה מותר לו גם לאכול תרומה. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש. ברם, לגבי כמה מן הטמאים (זב, זבה, יולדת ומצורע. ראו לעיל: הדברים המטמאים) קבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קרבנם הם מוגדרים כ'''מחוסר כיפורים''', ואסורים לאכול קרבן או להיכנס ל[[בית המקדש]]<ref>משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ג: "טבול יום - אוכל במעשר, העריב שמשו - אוכל בתרומה, הביא כפרתו - אוכל בקדשים". מסכת ברכות פרק א משנה א: "מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן".</ref>.
 
==שומר==
[[קובץ:Roast chicken.jpg|שמאל|ממוזער|250px|עור בעל החיים, משמש כשומר]]
1,654

עריכות