קוד הייז – הבדלי גרסאות

לאחר פסיקת [[בית המשפט העליון של ארצות הברית]] בשנת [[1915]], בפסק דין "מיוצ'ואל פילם קורפוריישן נ. ועדת המסחר של אוהיו" כי סרטי הראינוע אינם נכללים ב[[התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית|תיקון הראשון לחוקה]], ומכאן כי הם כפופים למגבלות על [[חופש הדיבור]], החלו ערים שונות לקבוע מגבלות וחרמות על סרטים "בלתי מוסריים", והאולפנים החלו לחשוש מחקיקה פדרלית בנושא.

 

 

בבדיקות סטטיסטיות שנערכו בשנות העשרים בארצות הברית חשפו את הנתונים הבאים: כל שבוע נמכרו כ־90 מיליון כרטיסי קולנוע ברחבי ארצות הברית. כ־40 מיליון מאותם כרטיסים נמכרו לקטינים, כ־17 מיליון מהם לילדים מתחת לגיל 14. בסוף שנות העשרים הייתה ארצות הברית מבוהלת מההשפעה הסוחפת של הקולנוע על האוכלוסייה הרחבה, ובמיוחד על הנוער שגדל והתחנך לאורו של המדיום החדש. בשנות השלושים ערכו [[פסיכולוג|פסיכולוגים]] ו[[סוציולוג|סוציולוגים]] מחקרים נוספים, אשר איששו את ההנחה שסרטים משפיעים על ילדים ברעיונות חדשים, בדרכם לפירוש העולם והמציאות, ההתנהגות היום-יומית ו[[מיניות|ההתנהגות המינית]].