|
באותן השנים, במרבית האצטדיונים היו מותקנות גדרות ברזל גבוהות בין הקהל למגרש, בתגובה לתופעת ה[[חוליגניות]] שתפסה תאוצה במסגרת הספורט. החוליגניות הייתה נפוצה במיוחד במגרשים באנגליה, שם לעתים קרובות פרצו אוהדים לכר הדשא וזרקו חפצים שונים לתחומי המגרש. החוליגניות לא הייתה אחת מהגורמים לאסון בהילסבורו, אך מחקירת האסון עלה כי הגדרות היוו את אחת הסיבות המרכזיות לתוצאה הטרגית. באזור של האצטדיון בו אירע האסון היו טריבונות - יציעי עמידה ללא מושבים, שסומנו גם הם כגורם לאסון. גם יציעים אלו חולקו לעתים תכופות למקטעים כדי להקל על בקרת הקהל.
כמקובל במשחקים מרכזיים, אצטדיון הילסבורו חולק למקטעים לחציצה בין מחנות האוהדים. בעיטת הפתיחה הייתה מתוכננת ל-3 אחר הצהריים, אך בעקבות מספר גורמים כגון פקקי תנועה בדרך מהעיר [[ליברפול]] ל[[שפילד]], רבים מאוהדי ליברפול הגיעו לאצטדיון מאוחר מהמקובל. בין השעות 14:00 ל-14:45 הייתה התקהלות גדולה של אוהדים בסמוך לשערי הכניסה המסתובבים - והתפתח צוואר בקבוק, כאשר האוהדים המשיכו להגיע ורצו להיכנס לאצטדיון לפני שריקת הפתיחה. כ-5,000 אוהדים ניסו להיכנס מבעד לשערים המסתובבים והמשטרה החליטה לפתוח מספר שערי יציאה שבהם לא הותקנו שערים מסתובביםכאלה. פתיחת השערים הלא מבוקרת גרמה לנהירתם של מאות רבות, ואולי אף אלפי אוהדים, דרך המנהרה הצרה בחזית הטריבונה לתוך שני המקטעים המלאים גם כך,. ולמחיצתהדבר גרם למחיצתם של אוהדים בקדמת הטריבונה, בה אנשים נלחצו כלפי גדרות הברזל. האנשים שהמשיכו להיכנס למנהרה ולכיוון הטריבונה לא היו מודעים לבעיות בקדמתהבקידמתה - באופן רגיל היו שוטרים וסדרנים עומדים בכניסה למנהרה אם המקטעים היו בתפוסה מלאה, אך במקרה זה הם לא היו שם. במשך זמן מסוים אף אחד פרט למעורבים לא שם לב לבעיה. המשחק נפתח כסדרו ורק כעבור שש דקות, בשעה 15:06, החליט השופט להפסיק את המשחק בעקבות המלצת המשטרה - מספר דקות לאחר שהאוהדים החלו לטפס על הגדרות. בינתיים נפתח שער קטן בגדר ורבים מהאוהדים הצליחו להיחלץ דרכו -. אחרים טיפסו מעל הגדרות אל כר הדשא או נמשכו על ידי אוהדים אחרים ליציע שמעל הטריבונות.
גם בשלב זה שרר בלבול רב בקרב הרשויות. קציני המשטרה שיערו בתחילה כי מדובר בפריצת אוהדים לדשא והגיבו בשליחת תגבורת למניעת כניסת האוהדים למגרש בחושבם שהםשמדובר חוליגניםבחוליגנים, במקום לעזור להם לברוח. הצפיפות הייתה כה קיצונית עד כי אוהדים רבים מתו תוך כדי עמידה. המגרש התמלא במהרה באוהדים מזיעים ומתנשמים, באוהדים פצועים ואף בגופות ההרוגים. האוהדים עזרו ככל שיכלו, רבים מהם ניסו להחיות אחרים וחלקם עקרו את שלטי הפרסום והשתמשו בהם כ[[אלונקה|אלונקות]]. המשטרה, שלא הבינה מה מתרחש, הציבה מחסום חי בקו מחצית המגרש, כדי למנוע מאוהדי ליברפול להגיע לאוהדי נוטינגהאם פורסט. חלק מהאוהדים ניסו לפרוץ את המחסום ולהעביר אוהדים פצועים ל[[אמבולנס]]ים.
93 אנשים נהרגו ביום האסון ו-766 נפצעו. שני אנשים מתו כעבור מספר ימים, והפצוע האחרון נותק מהמכשירים ומת לאחר ארבע שנים במצב של [[תרדמת]]{{הערה|שם=ואללהוואלה|1=[http://sports.walla.co.il/?w=/160/1115210 היום ששינה את הכדורגל האנגלי], פרק מתוך ספרו של שאול אדר "ליברפול: כדורגל חיים ומוות"}}. תמונות מהאסון הועברו בשידור חי ב-[[BBC]], ויחד עם מספר ההרוגים הגבוה השפיעו רבות על האוכלוסייה. לאחר האסון הוקם ארגון תמיכה במשפחות (HFSG) {{כ}} [http://www.hfsg.co.uk/1.html], וארגון נוסף שנקרא "קמפיין צדק להילסבורו" (HJC) {{כ}} [http://www.contrast.org/hillsborough/], ששם לעצמו כמטרה לתקן את העוול שנגרם להרוגים ולמשפחות הנפגעים. [[אנדרטה]] לזכר ההרוגים הוקמה סמוך לשער [[ביל שאנקלי|שאנקלי]] ב[[אצטדיון אנפילד]] ואנדרטה נוספת הוקמה בהילסבורו בשנת [[1999]].
==החקירה==
|
