הוועידה הימית בוושינגטון – הבדלי גרסאות

נחתם בין ארצות הברית, בריטניה, [[צרפת]] ויפן, ב-[[13 בדצמבר]] [[1921]]. לפי הסכם זה התחייבו כל החותמות לשמירה על [[סטטוס קוו|הסטטוס קוו]] באוקיינוס השקט, על ידי כיבוד השטחים בהם מחזיקות שאר המדינות החתומות, הימנעות מהתפשטות טריטוריאלית נוספת, והתייעצות הדדית במקרה של סכסוך בנושא זה. אולם, התוצאה העיקרית של הסכם זה היה חיסול הברית האנגלו-יפנית מ-[[1902]]. הסכם ארבע המעצמות היווה נסיון מצד ארצות הברית למנוע מלחמות עתידיות, ובכך לשמר את [[דוקטרינת מונרו|מדיניות הבדלנות]] ביחסי החוץ שלה.

נחתמה בין ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה ויפן, ב-[[6 בפברואר]] [[1922]]. בהסכם זה התחייבו המדינות החותמות על הגבלת גודל ציין, קוטר קני תותחי הים שברשותן וגודל האוניות שברשותן. נקבע גם כי היחס בין גודל שלושת הציים הגדולים בעולם דאז - האמריקאי, [[הצי המלכותי הבריטי|הבריטי]] והיפני - יעמוד על 3:5:5. בנוסף, נקבע כי באזורים מסוימים באוקיינוס השקט לא תותר בניית [[ביצור]]ים, או שיפור אלה הקיימים.

להסכם זה נודעה חשיבות מכרעת בהתפתחות המערכה הפוליטית במערב האוקיינוס השקט. היפנים ראו ביחס ה-3:5:5 כהמשך המדיניות המתנשאת של המערב כלפי יפן, וכך תרם ההסכם דווקא להתחזקות הצי היפני, ובסופו של דבר הביא לפרישתה של יפן מהסכמים אלה בשנת [[1936]].

נחתם בין [[ארצות הברית]], [[בריטניה]], צרפת, [[יפן]], [[סין]], [[איטליה]], [[בלגיה]], [[הולנד]] [[פורטוגל|ופורטוגל]], ב-6 בפברואר 1922. מטרת הסכם זה הייתה להפוך את מדיניות הדלת הפתוחה בסין - מדיניות אשר דרשה ממעצמות העולם בעלות אינטרסים בסין לקיים "דלת פתוחה" בנוגע לשוויון הזדמנויות מלא למדינות אחרות בנמלי המדינה - [[משפט בינלאומי|לחוק בינלאומי]]. בהסכם זה ויתרה יפן גם על שטחיה בסיביר [[שאנדונג|ובשאנדונג]], אשר כבשה [[מלחמת העולם הראשונה|במלחמת העולם הראשונה]] ונאלצה להכיר בעצמאותה ושלמותה של סין.<ref name="tobi" /> הסיבה להצגת הסכם זה הייתה חששה של ארצות הברית מפני המדיניות היפנית במנצ'וריה לאחר [[מלחמת רוסיה-יפן]] (1905-1904), אשר נגדה מדיניות זו. אולם, הסכם זה היה חסר כל תקנות אכיפה, ועם [[הפלישה היפנית למנצ'וריה]] בשנת [[1931]], לא יכלה ארצות הברית להגיב.