גדעון ספירו – הבדלי גרסאות

ב[[שנות ה-60]] המוקדמות עבד בתפקידים שונים בשירות הציבורי, וב-[[1964]] ערך ביקור ב[[מזרח גרמניה]], שרשמיו פורסמו בביטאון של [[מפ"ם]]. שנה אחר כך החל לשמש [[כתב (מקצוע)|כתב]] לענייני [[הכנסת]] עבור היומון הכלכלי "שער", ומשם עבר ל[[על המשמר]] והיה כתב כלכלי. ב-[[1966]] נשלח במלגה מטעם [[מכון גתה]] ל[[מערב גרמניה]], ובמקביל ללימודיו שם שימש ככתב "על המשמר" ועסק בנושאים [[פוליטי]]ים. עם פרוץ [[מלחמת ששת הימים]] שב לישראל ונשלח לקחת חלק כחייל [[מילואים]] בכיבוש [[ירושלים המזרחית]], חוויה שבעקבותיה קיבל החלטה שלא לשוב עוד במדים לשטחים שבהם אוכלוסייה אזרחית. בהמשך שב לתקופה קצרה לאירופה בשליחות עיתונאית, וכתב מ[[צ'כוסלובקיה]], תוך ניצול [[אשרה (ויזה)|ויזה]] שקיבל קודם לניתוק היחסים בין מדינות גוש הברזל וישראל{{הערה|בפראג עם דרכון ישראלי, [[מעריב]], 22 בספטמבר 1967.}}. המשכה של השליחות היה ב[[ניו יורק]], שם שימש כתב ב{{ה|או"ם}} ובין היתר סיקר את דיוני [[החלטה 242]]; כמו כן צורף לפמליית ראש הממשלה [[לוי אשכול|אשכול]] ב[[ארצותבארצות הברית]] וב[[קנדה]] וסיקר את [[אולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)|אולימפיאדת מקסיקו סיטי]]. המלחמה בישראל, שבה תפס צה"ל את שטחי [[יש"ע]], עירערה את תפיסתו ה[[ציוני]]ת של ספירו, ובאמריקה, במקביל, התרשם והושפע מתנועת הצעירים שהתנגדו ל[[מלחמת וייטנאם]].

בשנים אלה היה שותף, לצד עיתונאים כ[[עמוס קינן]], בהתארגנות שביקשה לייסד מגזין עברי בהשראת [[דר שפיגל]], והיה אורח העיתון ב[[המבורג]] במשך כמה חודשים. ב-[[1970]] התקבל ללימודי [[מדע המדינה]] ב[[אוניברסיטת חיפה]], ובקמפוס שלה לִבָּהליבה את הפעילות הפוליטית והיה ממובילי הקבוצה המשותפת היהודית-[[ערבי]]ת. הוא נמנה עם מקימי גוש "יש", [[תא סטודנטים]] שהיה פדרציה של קבוצות שמאליות -– קיבוצניקים, [[מזרחים]] ו[[דרום אמריקה|דרום אמריקאים]] -– שאליהן חברו ערבים ובראשם [[עאדל מנאע]] ו[[עסאם מח'ול]]. ספירו נבחר כעורך עיתון [[עיתוןאגודת סטודנטים|עיתוןאגודת הסטודנטים]], ותחת העיתון הקיים, ייסד את "פוסט מורטם", שהרבה לעסוק בענייני חברה, כלכלה ופוליטיקה לצד [[סקופ]]ים וחשיפות מהאוניברסיטה. אופיו החתרני של העיתון, טוריו הקבועים של ספירו, והעובדה שהסטודנטים הערבים הוזמנו לכתוב שם באופן שוויוני, זעזעו את רקטור האוניברסיטה, [[בנימין אקצין]], ובהמשך את המערכת הפוליטית בירושלים, שבראשה [[גולדה מאיר]]. ספירו ניסח את קווי המצע של "יש" ובהם התנגדות מפורשת ל[[כיבוש]]; הוא פגש את [[גינתר גראס]], [[הרברט מרקוזה]] ואחרים, והתעמת עם הנהלת האוניברסיטה. באחד מטוריו ביקר את סרבנותה של ישראל להצעתו של [[סאדאת]] וצפה, בעקיפין, את המלחמה הקרבה{{הערה|"הומופוליטיקוס", פוסט מורטם, 15 בדצמבר 1971.}}. כמה חודשים אחר כך הופיע מאמר פרי עטו תחת הכותרת "לקחת מתקציב הכיבושים והסיפוח, להעביר לתקציב החינוך"{{הערה|פוסט מורטם, 17 במאי 1972.}}, שנטבעשנטבעה כ[[סלוגן|סיסמה]] קבועהקבוע במניפסטים של [[השמאל הישראלי]] עד ימינו. לקראת [[שביתת סטודנטים|שביתת הסטודנטים]] הארצית של [[1972]] טבע את הסיסמה "המיליארדים הנקברים בשטחים ובשחיתות - להעבירם לחינוך, לשיכון ולהעלאת רמת חייהן של השכבות המקופחות". לאחר ניצחונה המוחץ של קבוצתו לראשות [[אגודת סטודנטים|אגודת הסטודנטים]] בחיפה התגייסו מנגנוני המפלגות בעיר לניסיון משותף להפלת הקבוצה, תוך ש[[מפלגת העבודה]] כורתת ברית עם [[גח"ל]]; ספירו הלך והסתמן בעיתונים כגורם שמסית יהודים וערבים להתנגד במשותף לסדר היום השליט{{הערה|ראש הממשלה: הערבים מתכוונים לחיסול ישראל, [[דבר (עיתון)|דבר]], 4 באפריל 1972.}}{{הערה|גולדה מאיר: "הם קוראים לעצמם 'יש'... אבל צריך לקרוא להם 'אין', כי אין להם שום דבר שהוא בעד מדינת ישראל", בתוך [[שלמה נקדימון]], לשכת העבודה החליטה לפתוח שורותיה לערבים ישראלים, [[ידיעות אחרונות]], 25 במאי 1973.}}. בראיונות שנערכו עמו הדגיש: "אני [[ציונות סוציאליסטית|ציוני סוציאליסט]]"{{הערה|"אני ציוני סוציאליסט", דרבן - שבועון הסטודנטים והצעירים של ידיעות אחרונות בעריכת [[אילן כפיר]], 22 במרץ 1972.}}", וזכה לפרסם מאמרי תגובה בעיתונות.

מקץ שלוש שנים אלו היה ספירו לעורך "תכלת-אדום", בטאון התנועה שבהמשך הפכה ל[[מפלגת מוקד]] ה[[שמאל רדיקלי בישראל|רדיקלית]] שעם מקימיה נמנה{{הערה|הכינוי "איש מצפן" עלה 17,500 לירות לירחון תנועת חרות "בארץ ישראל", [[הארץ]], 25 בדצמבר 1977.}}, ותחתיו כתבו בין היתר [[רוביק רוזנטל]], [[ניבה לניר]] ו[[מנחם ברינקר]]. אז גם התקבל למסלול לימודי [[תיירות|מלונאות ותיירות]] באוניברסיטת חיפה, ומתום שנתיים שב לירושלים - שם קיבל משרה בכירה ב[[משרד החינוך והתרבות]], כמנהל המחלקה לאורחים ולתיירים, משרה שאותה מילא, בהפסקות, במשך עשר שנים. קודם לכן עוד הספיק לשהות תשעה ימים כשליח "[[העולם הזה]]" על סיפון "ספינת השלום" של [[אייבי נתן]] בדרכה לחופי [[פורט סעיד]] ביום השנה השני ל[[מלחמת יום הכיפורים]], במטרה לחלק 100,000 [[פרח]]ים לעם ה[[מצרים|מצרי]]{{הערה|לחנוק אותם בפרחים, [[העולם הזה]], 24 בספטמבר 1975.}}. אחרי [[הבחירות לכנסת התשיעית|המהפך של 77']] היה רכז הדרכה ב{{ה|טלוויזיה הלימודית}} ב[[תל אביב]]. עם פרוץ [[מלחמת לבנון]] נמנה עם מקימי "[[יש גבול]]"{{הערה|שם=קינג|מרי אליזבת קינג, מבוא: [[ג'ימי קרטר]], '''A Quiet Revolution: The First Palestinian Intifada and Nonviolent Resistance''', ניו יורק: Nation Books{{כ}}, 2007, פרק 8.}}, תנועת אנשי-מילואים שהודיעו לממשלה כי לא יקחו חלק במלחמת השולל, כפי שראו אותה. הוא פרסם מכתבים ומאמרים ובהם התנגדות וביקורת חריפה נגד [[מנחם בגין|בגין]], [[אריאל שרון|שרון]] ו[[רפול|איתן]] - שני האחרונים מפקדיו לשעבר; וקרא להעמידם לדין בגין [[פשע מלחמה|פשעי מלחמה]]. בעקבות זאת, הועמד ל[[דין משמעתי]] בעילה של איסור על [[עובד מדינה]] לפרסם בפומבי דברי ביקורת על מדיניות הממשלה. המשפטה[[משפט (דין)|משפט]] נמשך שלוש שנים שבסופן פוטר ספירו מעבודתו וזכויותיו הסוציאליות נשללו. לאחר ערעור ל[[בית המשפט העליון|עליון]] הושבה לו גמלתו בפסיקת הנשיא [[מאיר שמגר|שמגר]].

עוד קודם לכך - במקביל לתקופת העסקתו במשרד החינוך כיהן כעורך היומון "יום יום", תפקיד שאותו נאלץ לעזוב בעקבות שורה של מהמורות ובראשן מאמר נגד יחסי ישראל עם [[דרום אפריקה]] של ה[[אפרטהייד]], ומספר ימים אחר כך כותרת ראשית שחשפה את [[גירעון|גרעונות]] [[בנק הפועלים]], אחד מהמפרסמים בעיתון{{הערה|העורך גילה סקופ בלעדי - וקיבל מכתב פיטורין, העולם הזה, 22 בפברואר 1978.}}. עד [[1980]] כתבפרסם [[בעל טור|טור]] קבוע במוסף [[ידיעות אחרונות]], ובין [[1983]]-[[1981]] ב"[[במרחב]]", תחת העורך [[חיים ברעם]]. ב-[[1984]] היה [[דובר (מקצוע)|דוברו]] של "הוועד לסולידריות עם [[אוניברסיטת ביר זית]]"{{הערה|שם=קינג}}, שקם בעקבות סגירתו של המוסד שליד [[רמאללה]] בידי [[הממשל הצבאי בשטחים|הממשל הצבאי]]. בדצמבר שנה זו פרסם [[מעריב]] את כתבתו של [[יהושע ביצור]], "המקרה המוזר של גדעון ספירו", שהציגה את ספירו באור סהרורי כאדם שמקבל את כל עמדות [[אש"ף]]{{הערה|יהושע ביצור, המקרה המוזר של גדעון ספירו, מעריב, 5 בדצמבר 1984, עמ' 8.}}; ספירו תבע את העיתון תביעת [[דיבה]] שבה זכה בשלוש ערכאות בזו אחר זו, כאשר לבית המשפט העליון נותר רק לדחות את ערעורו של "מעריב"{{הערה|[http://www.takdin.co.il/searchg/%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA%20%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%9F%20%D7%95-3%20%D7%90%D7%97'%20%D7%92%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%9F%20%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95_hd_0L34uCp8pN38rELz1LIuuEIveT6ri.html חלק מפסק הדין לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965], השופט [[גבריאל בך]], 29 באפריל 1992.}}. ב-[[1985]] היה, לצד [[פייסל חוסייני]], בין מייסדי "הוועד נגד היד הקשה"{{הערה|שם=קינג}}, שהיה הארגון המשותף הראשון של ישראלים ו[[פלסטינים]]. בחודש ספטמבר הכין עלונים וכרוזים שאותם חילק לחיילים המשרתים ביהודה ושומרון ובהם קרא להם לשקול לבקש העברה לתחומי [[הקו הירוק]]{{הערה|מבצע פרטי, דבר, 29 בספטמבר 1985.}}.

ב-[[1986]] הוזמן על ידי ארגון פלסטיני-אמריקני לשאת מספר הרצאות כנציג תנועות שמאל, וכעבור שנים אחדות נסע למטרה זו שוב, הפעם מול ארגון אחר. בין 1986 ל-[[1988]] פרסם טור שבועי ב"על המשמר". בינואר [[1989]] [[חקירה משטרתית|נחקר במשטרה]] בעקבות הפצת "פנקס השירות" האלטרנטיבי ל[[גיוס לצה"ל|מתגייס]] עם "יש גבול", המגבה [[סרבנות בישראל|סרבני שירות בשטחים]]. ביולי שנה זו פרסם מוסף [[הארץ]] ראיון גדול שערך ספירו עם [[הילדה שראם]], בתו של [[אלברט שפר]].; משנה זו ועד זו שאחריה הוא נמנה עם בעלי הטורים של מוסף יום שישי של [[דבר (עיתון)|דבר]] וכתב טורים בעיתון ה[[חרדי]] "[[יום השישי]]", בשם "חילוני לא חרד", לאחר שנרקם חיבור בינו לבין החרדים סביב המכנה המשותף של ההתנגדות לשירות צבאי מטעמי דת ומצפון. בין [[1992]]-1989 עבד גם עבור הירחון ה[[יהדות גרמניה|יהודי-גרמני]] "Semit Times", וב-[[1994]], ימי [[הסכמי אוסלו]], כתב עבור "[[יום ליום]]", עיתון [[תנועת ש"ס]]. בנובמבר [[1996]] ניצח שוב בתביעת דיבה נגד "מעריב" והעיתונאי [[יוסף לפיד]], שכתב כי ספירו "הסית כל השנים נגד ישראל"{{הערה|[[מיכאל ספרד]], טומי לפיד ישלם פיצויים לגדעון ספירו, [[כל העיר]], 6 בדצמבר 1996.}}. בין [[2000]]-[[1995]] פרסם שני טורים שבועיים - פוליטי וכלכלי - במקומון "ירושלים". הוא פוטר לאחר ש"הארץ" פרסם טור על עמוד שלם ובו ספירו יוצא נגד שבירתה של שביתת פועלי הדפוס של "ידיעות אחרונות" בידי המו"ל [[ארנון מוזס|מוזס]]. אז עבר ל"מעריב", והחל לכתוב את הטור "סמרטוט אדום" במקומון "כל הזמן". כעבור שנה וחצי פוטר עקב תלונות למערכת מצד קוראים.

ב-[[1995]], לאחר ששוב הובל לחקירה, הוציא שופט [[בית משפט השלום]] בבירה איסור על ספירו להמשיך בשליחת מכתבים לשופטים. העיתון [[כל העיר]] מ[[רשת שוקן]] הציע בעקבות זאת כי יפרסם מעל עמודיו את המכתבים שנאסר על ספירו לשלוח. מכאן ואילך זכו המכתבים לתהודה ולתפוצה רחבות הרבה יותר מקודם. בה-בעת ניהל עורך הדין [[דן יקיר]], יועצה המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, עורך הדין [[דן יקיר]], מאבק לביטול האיסור, שכעבור זמן קצר בוטל על ידי [[בית המשפט המחוזי]], וספירו שב למען את מכתביו אל השופטים.

גדעון ספירו התחתן ב-[[1968]] בארצותב[[ארצות הברית]] עם אזרחית מקומית וכעבור כשנה וחצי התגרש ממנה. ב-[[1977]] נישא בירושלים למירי ולשניים נולדו בת ובן.