התפשטות קרקעית הים – הבדלי גרסאות

אף שהתפשטות קרקעית הים מוסיפה [[סלע]]ים חדשים, נשאר שטח הפנים של [[כדור הארץ]] יציב. זאת, משום שבמקביל להיווצרות הקרום האוקייני החדש מוחסרים קטעי קרום אחרים ב[[טקטוניקת הלוחות#גבולות סגירה|גבול סגירה]] – נקודת מגע בין שני לוחות בה חודר לוח אחד מתחת ללוח אחר, או שהם מתנגשים זה בזה ויוצרים [[רכס הרים]] בתהליך הנקרא [[אורוגנזה]]. קיזוז זה אינו מתרחש דווקא בלוחות המתארכים: [[הרכס המרכז-אטלנטי]] גורם להתרחבותו של [[האוקיינוס האטלנטי]], אך בשוליים המערביים והמזרחיים שלו לא מתקיימות הפחתה או אורוגנזה. אלה קיימים ב[[טבעת האש]] בשולי [[האוקיינוס השקט]] באמצעות [[קשת איים|קשתות איים]] דוגמת [[יפן]] ו[[קשת איים#קשת געשית|קשתות געשיות]] דוגמת ה[[אנדים]].

וגנר הבחין כי מאובני [[מזוזאורוס]] ו[[ליסטרוזאורוס]] נמצאו במקומות המופרדים באמצעות אוקיינוסים. בהניחו כי בעלי חיים אלה לא היו מסוגלים לשחות מרחק כה רב, הסיק שהם חיו פעם על [[יבשת]] אחת שהתפצלה. בשנת 1915 התפרסם ספרו "מקור היבשות והאוקיינוסים" (Die Entstehung der Kontinente und Ozeane), בו נכלל רעיון קיומה של [[יבשת-על]] גדולה, ובמהדורות מאוחרות יותר אף העניק לה שם: [[פנגיאה]]. עם השנים התרחבו מהדורות הספר וכללו ראיות נוספות, ובמהדורה האחרונה שפורסמה זמן קצר לפני מותו נטען כי ככל שאוקיינוסים רדודים יותר, כך הם צעירים יותר מבחינה גאולוגית. התאוריה של וגנר הסבירה בין היתר את היווצרותם של הרכסים הגדולים דוגמת ה[[הימלאיה]] וה[[אלפים]], אך לבד מתמיכתו של ה[[גאולוג]] ה[[דרום אפריקה|דרום אפריקאי]] [[אלכסנדר די-טואה]] (Alexander du Toit{{כ}}, 1878–1948),<ref>'''Encyclopedia of Geology''', כרך 2, עמ' 188</ref> נדרשו לרעיון תנועתן של היבשות עשרות שנים כדי להתקבל בהרחבה בחוגים [[מדע]]יים.