התפשטות קרקעית הים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הרחבה |
הרחבה |
||
שורה 18:
לאחר שגילה [[פייר קירי]] בשנת 1903 כי חומרים [[רדיואקטיביות|רדיואקטיביים]] משחררים [[חום (פיזיקה)|חום]], נעשו כמה נסיונות לקשור את ה[[רדיואקטיביות]] למקור חום בכדור הארץ. בשנת 1910 החל ה[[גאולוג]] הבריטי [[ארתור הולמס]] (Arthur Holmes{{כ}}, 1890-1965) לחקור את הקרינה הטבעית ב[[סלע]]ים, וחיפש את המנגנון המוליך את החום מפנים כדור הארץ אל פני השטח. הוא סבר כי המנגנון היעיל ביותר יהיה [[מערבל|מערבָּל]] (קונווקציה, Convection) – העברת חום באמצעות תנועה אנכית מאזור קר לאזור חם, כפי שהציע הגאולוג והגאופיזיקאי האנגלי [[אוסמונד פישר]] (Osmond Fisher{{כ}}, 1817-1914) בשנת 1881. פישר תיאר מנגנון בו ב[[כוכב לכת]] נוזלי עולים [[זרמי הערבול]] אל מתחת ל[[אוקיינוס]]ים ול[[יבשת|יבשות]], והולמס חזר עליו בשנת 1928 ואף הוסיף הסברים משלו.<ref>'''Encyclopedia of Volcanoes''', עמ' 31</ref> הוא טען כי החום העודף נפלט מכדור הארץ באמצעות תנועה מחזורית של חומר ב[[שכבה (גאולוגיה)|שכבות]] פנימיות מוצקות, וכי תנועה זו יוצרת זרמי ערבול חמים. הולמס תיאר זרימת חום רבה כלפי מעלה, הפחתת [[לחץ]], [[התכה|התכת]] סלעים ופליטת החום ב[[רכס מרכז אוקייני|"תפיחוֹת" המרכז אוקייניות]], וכן זרימה חוזרת מתחת ל[[גאוסינקלינה|גאוסינקלינות]].<ref>'''גאוסינקלינה''' – מונח ארכאי לאגן השקעה באוקיינוס</ref>
התאוריה של הולמס התקבלה בהרחבה ב[[בריטניה]] אולם נדחתה במקומות אחרים. גם כאשר התקבל רעיון התפשטות קרקעית הים בשנות ה-60 של המאה ה-20 – ברוב המקרים התעלמו לחלוטין מתרומתו.<ref>'''Encyclopedia of Volcanoes''', עמ' 32</ref> בשנות ה-60 של המאה ה-20 התגלה כי מהירות זרמי הערבול תואמת את מהירות התפשטות קרקעית הים – כ-5 ס"מ בשנה, כפי שהעריך הולמס בשנת 1928. עם זאת, טרם נקבע כיצד ומדוע מתרכז החום באזורים מסוימים ליצירת זרמי הערבול.<ref name="usgs">'''This Dinamic Earth'''</ref>
===חקר קרקעית הים===
שורה 28:
===ראיות מדעיות===
[[קובץ:Oceanic Stripe Magnetic Anomalies Scheme He.jpg|שמאל|ממוזער|250px|רצועות קיטוב מגנטי בקרום אוקייני]]
בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו להתגלות דפוסים [[מגנט]]יים חריגים בקרקעית האוקיינוסים.<ref
מידע נוסף התקבל מקידוחים שנערכו במסגרת חיפושי [[נפט]]. ליבות סלע שנקדחו מאזורים שונים באוקיינוסים [[תיארוך|תוארכו]] והראו גילים הולכים וגדלים ככל שגדל המרחק מן הרכסים המרכז אוקייניים.
שורה 44:
עבודתם של הס ודיץ התנהלה במקביל ללא שידעו זה על מחקרו של זה,<ref>[http://www.annualreviews.org/doi/pdf/10.1146/annurev.ea.22.050194.000245 Earth, Sea, and Sky: Life and Times of a Journeyman Geologist], עמ' 15</ref> אולם הסבירה את התצפיות השונות והיוותה בסיס לתאוריית [[טקטוניקת הלוחות]].
==תהליך ההתפשטות==
[[קובץ:Ocean-birth he.jpg|שמאל|ממוזער|250px|היווצרות [[אוקיינוס]] צעיר: [[העתק]] – [[עמק ביקוע]] – [[רכס מרכז אוקייני]] – אוקיינוס]]
[[קובץ:Mid-ocean ridge topography.gif|שמאל|ממוזער|250px|אנימציה המדגימה את התפשטות קרקעית הים ברכס מרכז אוקייני]]
קיימת הסכמה בין מדענים כי הגורם המניע את התפשטות קרקעית הים ואת תזוזת הלוחות הוא תנועת החום ב[[מעטפת כדור הארץ]].<ref name="usgs"/> התפשטות קרקעית הים מתחילה בדרך-כלל בהתחממות של בסיס הקרום היבשתי, הגורמת לו להיות [[פלסטיות|פלסטי]], לאבד מ[[צפיפות החומר|צפיפותו]] ולהתרומם ככיפה. חלקו העליון הקמור של הקרום נמתח ונסדק, והסדקים גדלים בהדרגה והופכים ל[[בקע (גאולוגיה)|בקעים]]. מערכת הביקוע האופיינית הנוצרת במקרה כזה היא [[צומת משולש]] – מפגש של שלושה בקעים שה[[זווית]] הממוצעת ביניהם 120 [[מעלות (זווית)|מעלות]]. במערכת כזו מתמזגים שניים מהבקעים ל[[עמק ביקוע]]<ref>'''עמק ביקוע''' – עמק צר וארוך הנוצר לאורך בקע</ref> דוגמת [[השבר הסורי-אפריקאי]], ובשלישי נוצר [[בקע כושל]] שאינו מתפתח לאוקיינוס. שולי הבקעים הופכים בשלב זה לשולי יבשת פעילים.
| |||