|
|
|
ה[[רב]] '''נסים יהודה דנון''' נולד ב[[תרל"ד]] ונפטר ב[[ט"ו בשבט]] [[תר"ץ]]. שימש בתור [[הראשון לציון]] [[חכם באשי|והחכם באשי]] האחרון ב[[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|תקופה העות'מנית]].
==ביוגרפיה==
הרב דנון נולד ב[[ירושלים]] בשנת [[תרל"ד]] לאביו הרב [[מנחם דנון]] ואסתר. הוא התחנך בישיבת [["תפארת ירושלים"]]. בן 19 בלבד הוסמך להוראה נסע ל[[צרפת]] ולמד בבית המדרש לרבנים. אחרי מספר שנים שבהםשבהן למד חזר ל[[ירושלים]] בחודש [[תמוז]] [[תרס''ז]] ([[1907]]) נתמנה לרב ראשי בקהילת [[בירות]]. בתפקיד זו כיהן עד חדש [[סיון]] [[ה'תר"ע]] ([[1910]]). אחר כך התמנה לרב ראשי ב[[רודוס]] לזמן קצר . בזמן כיבוש האי ע"י צבאות איטליה מילא תפקיד מדיני רב ערך. בחורף [[תרע"א]] ([[1911]]) התגלע ריב בין שתי העדות - האשכנזית והספרדית בצפת. הוזמן מצד ראשיהן ומנהיגיהן לפשר ביניהן. כתוצאה מהשתדלותו הנמרצת עלה בידו לישב את הסכסוך ולהשיב את השלום על מכונו. סמוך לעת ההיא, בכסלו תרע"א (סוף 1910) נבחר מטעם האסיפה הכללית הנקראת "מיג'ליש עומומי" ב[[איזמיר]] לרב ראשי וראב"ד במחוז . במשרה זו כיהן עד חדש אלול [[תרע"ה]] ([[1915]]).בעצם ימי [[מלחמת העולם הראשונה]] נתמנה ל[[חכם באשי]] ו[[ראשון-לציון]] ב[[ירושלים]].בחשון [[תרע"ז]] (סוף [[1916]]) חזר אליה, וישב על כסא הרבנות בה עד סוף שנת [[תרע"ח]] ([[1918]]).בהיכבש הארץ ע"י ה[[בריטים]], נגשו רבני העיר לבחור ב[[רב ראשי]] ו[[ראשון-לציון]]. אז התפטר ממשרתו מרצונו, ולא השתתף בבחירות. נסע כמה פעמים לחו"ל בשליחות מוסדות [[צדקה]] וחסד וכוללות המערבים בירושלים. נפטר ב[[ספגס]] ([[מרוקו]]), [[ט"ו בשבט]] [[תר"ץ]] (1930).
==ספריו==
השאיר כתב יד המכיל שו"ת והערות על [[הרי"ף]]. עסק בחיבור ספר המפיץ אור על קורותיו במשך זמן שירותו בתור רב וחכם באשי בירושלים וערים אחרות.
|
