|
בשנת [[1947]] הגיע דוד בן דוד ל[[כפר עציון]], ומונה למוח'תאר הכפר. ב-[[1948]] השתתף בקרבות [[גוש עציון]] שם גם נפצע ונפל ב[[שבי]] [[ירדן|הירדני]]. לאחר שחרורו מהשבי פעל להשבת שרידי הנופלים במערכה על גוש עציון ולשיקום [[אלמנה|אלמנות]] ו[[יתום|יתומי]] כפר עציון, והיה שותף להקמת [[מושב]] [[ניר-עציון]].
==כפר עציון==
{{הפניה לערך מורחב|כפר עציון}}
הכפר הוקם לאחר שלושה ניסיונות כושלים: בשנת ה-20 הקימה קבוצה ירושלמית קטנה את [[מגדל עדר]], בשנת [[1934]] קבוצת יהודים הקימה את כפר עציון א' על שם בעל הקרקע [[שמואל צבי הולצמן]] ובשנת [[1943]] הוקם כפר עציון ב', הכפר אליו הגיע דוד בן דוד, ונהרס בשנת [[1948]]. הכפר הנוכחי, הרביעי במספר, הוקם לאחר [[מלחמת ששת הימים]].
===המוח'תאר===
עקב הרקע הצבאי שלו וידיעת השפה האנגלית הוא מתמנה ל[[מוח'תאר]] הכפר, דהיינו נציג הכפר בפני השלטונות. קודמו לתפקיד, יגאל המוח'תאר, היה מזקני השומרים ב[[הגליל|גליל]], ידע [[ערבית]] על בוריה והכיר את הווי חיי הערבים. הוא הועבר זמנית לכפר עציון וממנו דוד בן דוד קיבל את הכשרתו.
בכפר [[בית אימר]] השכן גרה משפחה גדולה ומבוססת אוהדת יהודים, אצלה קיבל פרק ראשון בלימוד השפה הערבית. הוא הגיע למסקנה כי עליו להתהדר בלבוש, שכן אצל שכניו הלבוש מצביע על ערכו של האדם. חברי הקיבוץ התבקשו לנהוג בו כבוד ולא לחלוק על דבריו בנוכחות השכנים מהכפרים ולא בפני פקידי הרשות. אלה ואלה רכשו כבוד לשליחי השלטון. <br />
במסגרת תפקידו היה מסייר עם סוסה ואקדח לא חוקי באזור הקרוב לקיבוץ. בקיץ [[1947]], לאחר [[בצורת]] הייתה פלישה של [[בדווים]] מה[[נגב]] לשטחים מעובדים. הכשרתו הצבאית סייע לו להרחיק אותם מהשדות. הוא השלים ביקורים בכפרים השכנים ומנסה להיות בן בית אצל אורחיו, בין השאר כדי להיות מעודכן בהלכי הרוח. [[ש"י|שרות המודיעין]] של ההגנה נעזר בו והוא נעשה איש קשר לסוכני מודיעין ערביים ובריטיים, הממונים על הנעשה בשטח. ב[[חג הקורבן]] יצא עם משלחת מיישובי הגוש לברך את ראשי [[בית לחם]] ואת ראש עירית [[חברון]] ממשפחת ג'עברי, הידועה. הוא מגדיר את המפגש: "אדיבות מתקתקת בפומבי ושנאת ישראל מתחת לפני השטח" <ref>'''שם''', עמוד 212</ref>.
הביקורים האלה היו לעתים בחזקת סכנה והיו כפרים שבהם יהודי עדיין לא ביקר בהם. תחומי פעולה נוספים בהם עסק בן דוד היו: הגנה על אדמות שנרכשו מפני פולשים בלתי חוקיים וארגון ההשתתפות של חברי הקיבוץ באימונים צבאיים וכמובן ארגון השמירה על הקיבוץ ורכושו בשעות היממה ונטילת חלק פעיל בה.
===פעולות האיבה===
לפי החלטת [[האו"ם]] מ[[כ"ט בנובמבר]] [[גוש עציון]] היה אמור להיות חלק מהמדינה של ערביי ארץ ישראל. ידיד הכפר, הקצין הבריטי דוגאן ממשטרת [[חברון]] הזהיר את דוד בן דוד כי הוחלט לפגוע ביישובי גוש עציון. בן דוד המשיך לסייר בסביבה הקרובה של הקיבוץ ושם הוא פגש ערבי, עימו היה סכסוך על קרקע. הערבי מוסר לו כי ביום חמישי צפויה התקפה על כפר עציון וכך היה. התקפה נוספת הייתה על שיירה לגוש, היו חללים ובבית הקברות נחפרו כבר מניין קברים. בינתיים הגיעו תגבורות לגוש: חברי [[פלמ"ח]] וסטודנטים מ[[האוניברסיטה העברית]]. [[דני מס]] מונה כמפקד צבאי מונה מטעם ארגון [[ההגנה]]. הוא בדק את המצב, הכין תוכניות להגנה, חזר לירושלים להמשך ההתארגנות ונהרג בדרכו חזרה לגוש בראש [[מחלקת הל"ה]]. לפי ההוראות שהשאיר הורה לבצר את הגוש. התוכנית בוצעה: ארבעת ישובי הגוש הפכו למתחם מבוצר. במקומו של דני מס הגיע לגוש [[עוזי נרקיס]], לימים אלוף פיקוד המרכז. בגוש החלה עבודת ביצורים, דוד בן דוד, בעל הנסיון מחיל ההנדסה הבריטי, מבצע את מלאכת [[מוקש|המיקוש]], רובם תוצרת בית. חלף הקרב הראשון על הגוש, [[קרב ג' בשבט]], התרחש אסון הל"ה והנשים והילדים פונו מהגוש. נפגעים עשרות ממלווי [[שיירת נבי דניאל]] וצי המכוניות המשוריינות שהיו בשיירה נפלו שלל לידי הערבים. דוד בן דוד נפצע ביום הראשון למערכה האחרונה על הגוש ופונה יחד עם יתר הפצועים ל[[משואות יצחק]] בלילה, ערב נפילת גוש עציון. מספרים עליו שכאשר הרופא פקד עליו ללכת עם הפצועים, הוא סירב להיות מפונה לקיבוץ. לאחר שתושבי [[כפר עציון]] נרצחים, דוד בן דוד יחד עם תושבי הקיבוצים השכנים יצאו לשבי ה[[ירדן|ירדני]]. בשובו לארץ פרסם בן דוד בעיתון [[הצופה]], בפעם הראשונה, תיאור מפורט על הקרב האחרון בכפר עציון.
===בשבי הירדני===
דוד בן דוד וחבריו השבויים, 320 איש, הובאו למשטרת [[חברון]], שם עבר עליהם [[יום העצמאות]] הראשון. הוא חשש כי יזהו אותו בתור המוחת'אר, הידועים לו המקורות הערביים של [[ש"י]] באזור. הוא ביקש מהרופא תחבושת גדולה על הפנים, הציג עצמו בתור חיים גרינברג<ref>היות ושמו לא היה ברשימת השבויים הוא נחשב על ידי רעייתו לנעדר עד לשחרור הנשים מהשבי הירדני</ref> והצטרף אל השבויים הבריאים - כך הוא ציפה שלא יזהו אותו. בחצר המשטרה נערך מסדר זיהוי ואכן לא זיהו את המוחת'אר. לאחר שלושה שבועות, כשהירדנים סיימו לסלול את הכביש האמריקאי <ref>כביש בית לחם יריחו עבר דרך ירושלים ( הרי הם דרך חברון ודרך בית לחם הנוכחיים) שהייתה מצויה בשלטון ישראלי</ref> הם הובלו למחנה השבויים "אום אל ג'מל" שבמדבר. במחנה היו כבר שבויים יהודים מ[[נהרים]] ומ[[העיר העתיקה]] שבירושלים. שם נודע לו כי חבריו שנשארו בכפר עציון נרצחו, לאחר הכניעה הרשמית, כאשר עמדו בחצר המנזר הגרמני בכפר עציון והמתינו להסעה לשבי. מכפר עציון נותרו 9 חברים שלא נוכחו במעמד הכניעה. ב"אום אל ג'מל" היה חם מאוד ביום, קר מאוד בלילה, ענני אבק ובאופק לא נראו עצים וצמחים. שבע מאות איש היו בשבי במשך שמונה חודשים. בשבי הוא קיבל מכתב, כתוב באנגלית: "לכבוד חיים גרינברג, מחנה השבויים של הלגיון הערבי, חנה נולדה, היא בהירה". ב-3 אפריל [[1949]] נחתם [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות#ההסכם עם ירדן|הסכם שביתת הנשק עם ירדן]] והחל מ-30 בנובמבר [[1949]], בהדרגה, שוחררו השבויים. דוד בן דוד הגיע למחנה [[צריפין]], שם גויס בשנת [[1940]] לצבא הבריטי, משוחרר רשמית מ[[צבא הגנה לישראל]] וקיבל דרגת [[קצין]]. הוא נסע לשיכון כפר עציון בג'בלייה, לימים [[גבעת עלייה]] ב[[יפו]], ובו פגש את האלמנות ואת היתומים מכפר עציון - 135 נפש - להם הוא הקדיש מעתה את חייו. רעייתו ובתו היו האחרונים שפגש.
===ליקוט העצמות===
דוד בן דוד, ששרד את הלחימה, והרב [[שלמה גורן]], שהיה עתיד להיות הרב הראשי הראשון של צה"ל, היו אלו אשר בשנת [[1950]], כמעט שנה לאחר [[מלחמת השחרור]] ויותר משנה וחצי לאחר נפילת [[גוש עציון]], איתרו במדויק את מיקומו של הבונקר שבו ולידו היו רוב הלוחמים מכפר עציון בעת כניעתם ל"לגיון הערבי" - 156 במספר - שנורו למוות. דוד בן דוד חזר ל[[כפר עציון]] תחת חסותו של [[הצלב האדום]] ויחד עם הרב שלמה גורן וצוות [[חברה קדישא]] של [[הרבנות הצבאית]] ובעזרת עובדים מקומיים ליקטו, במשך תשעה ימים, את עצמותיהם ושרידי גופותיהם של הלוחמים ב[[גוש עציון]] שהיו פזורות, תחת כיפת השמים, ברחבי הגוש. בהתאם למידע שאסף נעשה ניסיון לאתר את כל חללי גוש עציון. בסופו של דבר נקברו כל החללים, בארונות נפרדים אך ב[[קבר אחים]] אחד ב[[הר הרצל]]. בירושלים נערכה הלוויה המונית לכל החללים שנפלו בישובים מסביב לירושלים - 227 ארונות. בשנת 1978 נחפר שוב מקום הבונקר, מתחת ל"מנזר הגרמני", כדי לוודא שלא נותרו במקום שרידי גופות. ואכן, לא נמצאו שרידים. עם זאת, העפר שהוצא מהמקום הושם בשקים ואלה הובאו לקבורה בהר הרצל. <ref>מקור: [[אלישיב קנוהל]], כפר עציון, שיחה טלפונית, 8 יולי 2007</ref>
|
