תקופת השיקום – הבדלי גרסאות

נכונותו של לינקולן לא להיצמד לדגם נוקשה של שיקום סייעה להשבה מהירה של מדינות הדרום לברית. הוא דרש שבית המחוקקים של כל מדינה שפרשה יאמץ חוקת חירות שתזכה לתמיכתם של 10% בלבד מבעלי זכות ההצבעה באותה מדינה ב-1860 – גם אם כולם הצביעו בעד פרישה. הוא נמנע מ[[משפט צבאי|משפטים צבאיים]] לחיילים ולקצינים זוטרים של הדרום, למרות שמעמדת הכוח שהחזיק בה, ועל פי הגדרת המלחמה כ"מרד", היה מוסמך לעשות זאת. תכניתו זו נחשבה כמתונה מדי על-ידי הרפובליקנים הרדיקלים בקונגרס, ואימוצה יצר סכנת קרע בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הסנטורים וייד ודייוויס הציעו תכנית שיקום נוקשה (The Wade-Davis Bill): קביעת שיעור המצביעים הדרוש לשם השבת מדינה לברית, ל-50% ממצביעי 1860, ועד אז - [[שלטון צבאי]]. לינקולן עיכב את הגשתה של הצעתם לקונגרס, על-ידי יצירת קואליציה של דמוקרטים ורפובליקנים מתונים שתתמוך בתכנית השיקום המתונה-יחסית שלו. משהוגש חוק וייד-דייוויס נמנע לינקולן מלחתום עליו. החוק הוגש בתוך עשרת הימים האחרונים של מושב הקונגרס, בסתיו 1864, וכך היה בהימנעותו של לינקולן משום "[[וטו]] של כיס" (Pocket Veto): החוקה הסמיכה אותו להחזיק את הצעת החוק עשרה ימים, וכך נמנע מהקונגרס להעביר את החוק.

 

הירצחו של לינקולן הסב את מהלך השיקום הזהיר וההדרגתי למסע נקמה של הרפובליקנים הרדיקלים. הם השתלטו על הקונגרס, העמידו לדין את הנשיא המתון ג'ונסון בהליך הדחה (impeachment) וכמעט הצליחו להדיחו, והשליטו בדרום משטר צבאי, בניגוד מוחלט לכוונות השיקום הליברליות של לינקולן.