סטגפלציה – הבדלי גרסאות

 

בכלכלה, סטגפלציה היא סיטואציה בה שיעור האינפלציה גבוה הצמיחה הכלכלית מאטה ושיעור האבטלה נשאר גבוה. הסטגפלציה מעלה דילמה בפני קובעי המדיניות הכלכלית, מאחר ופעולות שנועדו לרסן את האינפלציה עלולים להחמיר את המיתון הכלכלי ולהפך. המונח נטבע על ידי איאן מקלאוד, ששילב בין המילים סגנציה ואינפלציה בנאום בפרלמנט ב1965.

בזירה הפוליטית, המדידה של סטגפלציה לפי מדד מיסרי (המורכב משיעור האבטלה ושיעור האינפלציה) שימשה להכריע בבחירות לנשיאות בארה"ב בשנים 1976-1980.

 

 

כלכלנים מציעים שני הסברים עיקריים בנוגע לשאלה מדוע מתרחשת סטגפלציה.

שנית, גם סטגנציה וגם אינפלציה יכולות לנבוע ממדיניות מקרו-כלכלית שגויה. לדוגמא, בנקים מרכזיים יכולים לגרום לאינפלציה על ידי התרת יתר של אספקת כסף, והממשלה יכולה לגרום סטגנציה על ידי יתר פיקוח ויתר רגולציה על שוק העבודה ושוק המוצרים. הזרמת יותר מדי כספים למשק במידה כזאת שצריכה להיעצר פתאום בהחלט יכולה להיות סיבה.

שני ההסברים ניתנו בסטגפלציה של שנות השבעים: היא החלה בעלייה הענקית במחירי הנפט, אך אז הבנקים המרכזיים השתמשו במדיניות מוניטארית מרחיבה מואצת כדי לטפל במיתון, מה שהביא לשרשרת של עליות בשכר ובמחירים.

 

כלכלנים קיינסיאנים לפני 1960 לא ראו כלל את האפשרות של סטגפלציה, זאת מאחר והיסטורית שיעור אבטלה גבוה היה קשור תמיד לשיעור אינפלציה נמוך ולהפך (את היחסים בינים ניתן לראות בעקומת פיליפס).

הרעיון היה שביקוש למוצרים מעלה את המחיר ומעודד פירמות להעסיק עוד עובדים, ובדומה גם תעסוקה גבוהה מעלה את הביקוש.

מאקרו כלכלנים החלו לפקפק בתיאוריות קיינסיאניות, ואפילו הקיינסיאנים החלו לחפש אחר הסבר לדבר.

את ההסבר שהעקומה יכול לזוז סיפר הכלכלן המוניטארי מילטון פרידמן ועל ידי אדמונד פלפס. שניהם טענו שעובדים ופירמות כאחד צופים את האינפלציה, ולכן עקומת פיליפס נעה קדימה. בנוסף הם טוענים שאם אינפלציה תימשך כמה שנים, העובדים והפירמות יחשבו אותה בויכוח על שכר. למרות שהרעיון סתם גישות קיינסיאניות מוקדמות, הניאו-קיינסיאנים שילבוהו במודלים שלהם.

קיינסיאנים עכשוויים טוענים כי ניתן להבין את הסטגפלציה פשוט על ידי בידוד המשתנים שמשפיעים על הביקוש המצרפי ואלה המשפיעים על ההיצע המצרפי.

בעוד מדיניות פיסקאלית ומוניטארית יכולה לשמש לייצוב בפני תנודות בביקוש המצרפי, הן לא מאוד מועילות בהתמודדות עם תנודות ההיצע המצרפי. בייחוד הלם בהיצע המצרפי כמו עלייה במחירי הדלק יכול לגרום סטגפלציה.

התיאוריה הניאו-קיינסיאנית מבחינה בין שני סוגי אינפלציה נפרדים – זו הנגרמת מגדילה בביקוש, וזו הנגרמת מאילוץ בהיצע. סטגפלציה, על פי ראייה זו, נובעת מאינפלציה מהסוג השני, כלומר מסטגפלציה הנובעת מעלייה מאולצת בעלויות הייצור. אינפלציה מסוג זה יכולה להיגרם מאילוצים הנובעים ממיסים ממשלתיים או ממחסור חומרי ייצור במצבים לדוגמא של מלחמה.

 

 

תיאוריות היצע מבוססות על המודל הניאו-קיינסיאני של עלויות מאולצות ומייחסים סטגפלציה לשיבושים מסוימים בצד ההיצע של משוואת ההיצע והביקוש בשוק, לדוגמא, כשיש מחסור או חסר (כלומר מחסור יחסי או בלתי יחסי) בסחורות מפתח או משאבי טבע שהכרחיים לייצור סחורות ושירותים.

גורמים נוספים עשויים גם הם להשפיע על ההיצע, לדוגמא, מצבים פוליטיים וחברתיים שמשתנים כמו אקטים של מלחמה, שליטה נוקשה להחריד של ממשלות על ייצור (לדוגמא במדינות דיקטטוריות).

במודל הקיינסיאני הקלאסי העלאה במחירים תעודד ייצור עוד היצע של מוצרים ושירותים. אך בעת הלם היצע ההיצע לא מגיב ללחץ המחירים כרגיל. כך, שיעור האינפלציה עולה, הייצור יורד, ונוצרת סטגפלציה.

 

 

בעקבות הטלת הפיקוח על השכר והמחירים על ידי ריצ'ארד ניקסון ב15 לאוגוסט ל1971, גל ראשוני של הלם הצע של עלויות מאולצות בסחורות, הואשם בגרימת ספירה של עליות שכר ומחירים. אולי הדוגמא הידועה ביותר לשמצה למה שקרה באותו זמן היה כישלון המפעל הפרואני לדיג אנשובי לצורך האכלת בעלי חיים.

ההלם השני היה משברי הנפט של 1973, כשהארגון למדינות שמייצאות נפט (OPEC) הגביל את הצע הנפט העולמי. שני המאורעות ששולבו ביחד למשבר האנרגיה הידוע כמאפיין של שנות ה70, גרם למחסור יחסי ואמיתי של משאבים בסיסיים. ההגבלה על המחירים יצרה מחסור יחסי בנפט ולכן גרמה לתורים ארוכים של קונים הרוצים ולתדלק, ולהגדלת העלויות בתעשייה.

 

לפי סט זה של תיאוריות הדרך לפתור סטגפלציה היא לספק מחדש את החומרי בסיס שיש מחסור בהם. במקרה של מחסור פיסי יש למצוא או תחליף לחומר שממנו יש מחסור, או דרכים לייעול הניצולת של המשאב, כך שהתעשייה תיאלץ לצרוך פחות ממנו ולמרות זאת תוכל לייצר יותר. לדוגמא, במקרה זה בשנות ה70 המאוחרות ובשנות ה80 המוקדמות, המחסור בנפט הוקל הן על ידי ייעול האנרגיה, והן על ידי חיזוק ייצור הנפט בעולם. גורם זה, יחד עם התאמות מוניטאריות עזרו לסיים את הסטגפלציה.

 

 

עד לאחרונה אף התנהלות מוניטארית לא הצליחה לחזות היווצרות של סטגפלציה.

לטענת בלנצ'ארד (2009) המאורעות השליליים הללו היו אחד משני רכיבים של הסטגפלציה, השני היה "רעיונות" שלטענת רוברט לוקאס, תומס סרג'נט ורוברט בארו הם תחזיות "בלתי נכונות בעליל" ו"פגומות מיסודן" (של תפיסות קיינסיאניות) שלטענתם נתנו ל"תלמידים עכשוויים למחזורי עסקים" להסביר את הסטגפלציה. בדיון זה בעלה בלנצ'ארד את ההיפותזה שעלייה קרובה במחירי הנפט תגרום לסטגפלציה נוספת.

 

תפיסות ניאו קלאסיות טהורות במאקרו כלכלה מתנגדות לרעיון שהתנהלות מוניטארית יכולה באמת להשפיע. מאקרו כלכלנים ניאו קלאסיים טוענים שעל כמויות כלכליות ממשיים, כגון תוצרת, תעסוקה ואבטלה נקבעים על ידי גורמים ממשיים בלבד.

גורמים נומינאליים, כמו אספקת הכסף יכולים להשפיע רק על משתנים נומינאליים כגון אינפלציה. רעיון זה שלגורמים נומינאליים אין השפעה ממשית נקרא "ניטרליות מוניטארית" וגם "דיכוטומיה קלאסית".

"כך האיום האינפלציוני שתואר לעיל אינו רק תוצר של מלחמה, ששלום מתחיל לרפא. זה תופעה מתמשכת שסופה עוד לא נראה באופק".

 

 

בעוד כלכלנים מסכימים שלטווח הקצר יש לשינויים בהיצע הכסף השפעה לטווח הקצר, כלכלנים ניאו-קיינסיאנים וניאו-קלאסיים נוטים להסכים שאין השפעות לטווח הארוך לשינויים בהיצע הכסף. לכן אפילו כלכלנים שמכנים עצמם ניאו-קיינסיאנים מודים שלטווח הארוך הכסף הוא ניטראלי. במילים אחרות, בעוד מודלים ניאו-קלאסיים ומודלים ניאו-קיינסיאנים נראים כאילו הם מתחרים אלו באלו, הם יכולים גם להיתפס כשני תיאורים נאותים לטווחי זמן שונים. ספרי לימוד רבים בקונצנזוס מתייחסים לתפיסה הניאו-קיינסיאנית כתיאור נאה של כלכלה לטווח קצר, בה מחירים עמידים בפני שינויים, ומתייחסים למודל הניאו-קלאסי כדרך נאה יותר לתאר כלכלה לטווח הארוך, כשלמחירים יש מספיק זמן להסתגל.

לכן כלכלנים בקונצנזוס היום נוטים לעיתים קרובות לייחס תקופות של סטגפלציה קצרה ( לא יותר משנים מספר) לשינויים בהיצע, אך לא יקבלו הסבר זה על סטגפלציה ארוכה מאוד. סטגפלציה ארוכה יותר מוסברת כהתנהלות ממשלתית כושלת: רגולציית יתר על מוצר או על שווקי עבודה הגורמת לסטגפלציה המוארכת והגדלה בהיצע הכסף שגורם לסטגפלציה ממושכת.

שני הכלכלנים הפוליטיים הישראלים מאוניברסיטת בן-גוריון יונתן ניצן ושמשון ביכלר הציעו הסבר לסטגפלציה כחלק מתיאוריה שהם קוראים לה ההצטברות הדיפרנציאלית. לפי התיאוריה עסקים מנסים לעקוף את התשואה הממוצעת.

לפי תיאוריה זאת, תופעת המיזוגים והרכישות בשיאה בתקופות שבהן הסטגפלציה בשפל ולהפך. כשהמיזוגים והרכישות נעצרים על ידי חוק ממשלתי (חוק נגד מונופולים) אז סטגפלציה משמשת כאסטרטגיה האלטרנטיבית על מנת לגבור על המתחרים. עם הגדלת המיזוגים והרכישות, הכוח ליישם סטגפלציה עולה גם כן.

סגפלציה מופיעה כמשבר חברתי, כפי שקרה במשבר הנפט בשנות ה70 וב2006-2008. האינפלציה בסטגפלציה, אולם, לא משפיעה על פירמות באופן דומה. פירמות דומינאנטיות יכולות לעלות מחירים בקצב מהיר יותר מהמתחרים שלהם.

בעוד שבסך הכול נראה כי איש אינו מרוויח מהאינפלציה, פירמות דומינאנטיות שונות משפרות את מעמדן ואת ההון היחסי שלהן. סטגפלציה לא נובעת מהלם הצע אמיתי, אלא ממשבר חברתי המרמז על הלם הצע. זו תופעה שרובה מצוי במאה ה20 ובמאה ה21 ש"קואלציית הנשק-נפט-דולר" יוצרת או משתמשת במשברים במזרח כדי להפיק רווחים כספיים.

תיאורית סטגפלציה מגדילה בביקוש חוקרת את הרעיון שסטגפלציה יכולה לנבוע אך ורק מהלם מוניטארי ולא מהלם בהיצע, או שינויים שליליים ביכולת הייצור הפוטנציאלית.

התיאוריה מעלה תרחיש בו סטגפלציה מופיעה רק כתוצאה מהתנהלות מוניטארית שמימושם גורם לאינפלציה. התיאוריה הוצעה ב1999 על ידי מאוניברסיטת הרווארד.

כלכלות צד ההיצע התבררו כתגובה לסטגפלציה בארה"ב בשנות ה70. התיאוריה בעיקר ייחסה את האינפלציה לסיום הפעולה לפי שיטת ברטון וודס ב71 והמחסור במחיר ספציפי להישען עליו במדיניות המוניטארית המאוחרת (קיינסיאנית ומוניטארית). כלכלנים התומכים בתיאוריה טענו שהתכווצות המרכיב הגורם לסטגפלציה נובעת ממס.

 

חסידי האסכולה האוסטרית טוענים כי יצירה של כסף חדש יש מאין עוזר ליוצרים ולאלו המקבלים אותו ראשונים יותר מאשר לאחרים באופן יחסי.

לטענתם יצירת כסף אינה יצירת עושר, זה רק מרשה למחזיקים הראשונים בכסף להציע מחיר גבוה יותר מהמחזיקים המאוחרים בו, עבור משאבים, סחורות ושירותים. מאחר ואלו שיוצרים את העושר הם בדרך כלל האחרונים לקבל את הכסף החדש שנוצר, הדפסת כסף חדש מחלישה את היווצרות העושר, ומערערת את הגדילה הכלכלית.