|
עורכי העיתון הועמדו לדין מספר פעמים על ידי הממשלה באשמת [[לשון הרע]]. בפברואר 1951 נפתח משפט בתביעת [[לשון הרע]] נגד העיתון על מאמר מספטמבר 1949 שכינה את ראש הממשלה, [[דוד בן גוריון]], "בוגד העם", "מושך בעגלת האמפריאליזם האמריקני" וכינויים אחרים {{הערה|{{מעריב||קול העם בדין|1951/02/18|00114}}}}. במשפט טען בן גוריון שהמאמר נועד לפגוע ביחסי ישראל-ברית המועצות {{הערה|{{מעריב||בן גוריון מעיד במשפט קול העם|1951/04/07|00400}}}}. הסניגור של קול העם טען, לעומת זאת, שמטרת המשפט היא לדכא את המפלגה הקומוניסטית {{הערה|{{מעריב||נאום הסניגור במשפט קול העם|1951/05/30|00411}}}}. בדצמבר 1951 הואשם העיתון בהוצאת דיבה על [[שר המשטרה]] ו[[הסתה]] למרד, על כתבה שהתפרסמה ב-8 ביולי 1950 {{הערה|{{מעריב||קול העם נאשם בהסתה למרד|1951/12/18|00402}}}}. ביולי 1952 נסגר העיתון לשבוע בגלל עבירות [[צנזורה]] {{הערה|{{דבר||הכנסת סירבה לדון על סגירת קול העם|1952/07/09|00114}}}}.
אל מול תמיכת [[מק"י]] בעלילות האנטישמיות נגד יהודים בברית המועצות, בקשה הממשלה לאסור את קיומה של מק"י ובין השאר נדונה האפשרות לסגור את קול העם {{הערה|{{מעריב|מ. שמריהו|מפא"י דנה באיסור מק"י|1953/01/18|00100}}}}. בינואר 1953 הורה שר הפנים, [[ישראל רוקח]], על סגירת העיתון לעשרה ימים {{הערה|{{מעריב||קול העם נסגר, קול הנער הופיע|1953/01/29|00311}}}} על פי חוק מנדטורי המרשה לסגור עיתון המפרסם דברים שעלולים לפגוע ב[[שלום הציבור]]. העיתון הגיש עתירה לבג"ץ נגד הסגירה, אולם בג"ץ סירב להוציא צו על תנאי בעניין {{הערה|{{מעריב||נדחתה בקשת קול העם לצו על תנאי נגד שר הפנים|1953/02/03|00104}};{{מעריב||המשך|1953/02/03|00302}}}}. ביוניבמרץ 1953 הוגשוהורה נגדשר הפנים שוב על סגירת העיתון שלושלעשרה תביעותימים, עלהפעם פגיעהבגלל בכבודמאמר שליטיםמערכת זרים.תחת אחתהכותרת התביעות"ילך נגעהאבא למאמראבן חריףלהלחם נגדלבדו", [[ג'וןבו פוסטריצא דאלס]]העיתון תחתנגד הכותרתהצהרתו "דעהנטענת אתשל פוסטרשגריר דאלסישראל [[אבא אבן]], דעעל אתפי אויבך".ידיעה השופטשהופיעה ב[[בנימין הלויהארץ]], דחהשישראל אתתעמיד התביעהמאות ובעקבותאלפי זאתחיילים הודיעלצד [[היועץארצות המשפטי לממשלההברית]] עלבמקרה ביטולשל שתימלחמה התביעותעם האחרותברית המועצות {{הערה|{{מעריבדבר||קולהיום העםתשמע זוכהתלונת עקבקול שגיאה בכתב האשמההעם|1953/0603/1623|0030000103}}}}. ביוליבין 1953השאר התבררנכתב בביתבעיתון: המשפט"נגביר תביעהאת שלמאבקנו חביבנגד שיברהמדיניות נגדהאנטי-לאומית קולשל העם[[ממשלת עלישראל שכינוהרביעית|ממשלת אותובן-גוריון]] "הרפתקןהמספסרת פאשיסטיבדם הנוער הישראלי". והאשימואולם אותושלא בכךכבפעם שמכרהקודמת הוציא ב[[שוק שחור|שוק השחורבג"ץ]] ניירצו שקיבלעל לצורךתנאי תעמולתנגד בחירותשר הפנים והשהה את סגירת העיתון עד בירור עתירת קול העם נגד הסגירה {{הערה|{{מעריבדבר||החלקול משפטהעם שיברמחדש נגדהיום קול העםהופעתו|1953/0703/1524|0031500337}}}}. פסק הדין בעתירה, שנודע כ[[בג"ץ קול העם]], זכהפורסם במשפטב-16 ושיברבאוקטובר חויב1953. בתשלוםבפסק הוצאותהדין משפטשנכתב לעיתוןעל {{הערה|{{מעריב|ידי ה[[שופט]] [[שמעון אגרנט|אגרנט]] בהסכמתם של השופטים [[משה לנדוי]] ו[[יואל וזוסמן]] נקבע [[חופש הביטוי]] כזכות יסודית שהינו חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה. השופטים קבעו, על כן, שסמכותו של שר הפנים לסגור עיתון בנימוק של שלום הציבור מוגבל למקרים בהם יש וודאות קרובה לסיכון שלום הציבור מפרסומי העיתון. בהתייחס למקרה של קול העם, זוכהכמו במשפטגם עםשל שיבר|1954/04/29העיתון [[אל-איתיחאד (עיתון)|00313}}}}אל-איתיחאד]] אשר פרסם דברים דומים וקיבל גם הוא צו סגירה, קבעו השופטים שהדברים שהדברים שפורסמו רחוקים מלהצביע על ודאות קרובה לסכנה לשלום הציבור ועל כן ביטלו את צו הסגירה.
ביוני 1953 הוגשו נגד העיתון שלוש תביעות על פגיעה בכבוד שליטים זרים. אחת התביעות נגעה למאמר חריף נגד [[ג'ון פוסטר דאלס]] תחת הכותרת "דע את פוסטר דאלס, דע את אויבך". השופט [[בנימין הלוי]] דחה את התביעה ובעקבות זאת הודיע [[היועץ המשפטי לממשלה]] על ביטול שתי התביעות האחרות {{הערה|{{מעריב||קול העם זוכה עקב שגיאה בכתב האשמה|1953/06/16|00300}}}}. ביולי 1953 התברר בבית המשפט תביעה של חביב שיבר נגד קול העם על שכינו אותו "הרפתקן פאשיסטי" והאשימו אותו בכך שמכר ב[[שוק שחור|שוק השחור]] נייר שקיבל לצורך תעמולת בחירות {{הערה|{{מעריב||החל משפט שיבר נגד קול העם|1953/07/15|00315}}}}. קול העם זכה במשפט ושיבר חויב בתשלום הוצאות משפט לעיתון {{הערה|{{מעריב||קול העם זוכה במשפט עם שיבר|1954/04/29|00313}}}}.
העיתון התפרסם בעיקר בזכות [[בג"ץ קול העם]] שהגיש יחד עם העיתון [[אל-איתיחאד (עיתון)|אל-איתיחאד]] בשנת 1953 כנגד החלטת [[שר הפנים]] [[ישראל רוקח]] לסגור את העיתון. צו הסגירה הוצא לאחר שהעיתון מחה על כוונתה של הממשלה, כפי שפורסם באותם ימים בעיתון [[הארץ]], לשלוח מאות אלפי [[חייל|חיילים]] מ[[ישראל]] לעזרתה של [[ארצות הברית]] [[מלחמת קוריאה|במלחמה כנגד קוריאה]] ה[[קומוניזם|קומוניסטית]]. עיתון קול העם מחה על כוונותיה של הממשלה במילים בוטות, ובין השאר נכתב כי: "נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של [[ממשלת ישראל הרביעית|ממשלת בן-גוריון]] המספסרת בדם הנוער הישראלי". בתגובה הוציא שר הפנים צו לסגירת העיתון בטענה שהתפרסם בו דבר העלול לסכן את [[שלום הציבור]]. מערכת העיתון עתרה לבג"ץ, אך השופטים החליטו לא להתערב בשיקולי שר הפנים. בדיון השני, ב-16 באוקטובר 1953, קיבל ההרכב בראשותו של ה[[שופט]] [[שמעון אגרנט|אגרנט]], את טענותיו של עיתון קול העם ופסק כי אין להגביל את [[חופש הביטוי]] של העיתון מאחר שאין ודאות קרובה שמימוש חופש הביטוי במקרה זה יביא לסיכון שלום הציבור.
בפסק הדין קבע השופט אגרנט מספר עקרונות משפטיים שמלווים את המשפט החוקתי עד היום. העיקרי שבהם הוא שלחופש הביטוי מעמד של [[זכות]] [[חוקה|חוקתית]].
כמו כן בפסק דין זה נקבע "מבחן הוודאות הקרובה" האומר כי חופש הביטוי יסוג לאחור רק אם באופן קרוב לוודאי הביטוי יפגע בשלום הציבור. מבחן זה הפך להיות מבחן מכריע במשפט הישראלי המציג את הגישה ה[[ליברליזם|ליברלית]] ביותר המגנה על חופש הביטוי. מכאן שפסק הדין תרם באופן משמעותי להרחבתו של חופש הביטוי בישראל.
בשנת 1965 עם הפיצול במק"י בין הרוב שנקט גישה ביקורתית כלפי [[ברית המועצות]] לבין המיעוט ששמר אמונים לברית המועצות והקים את [[רק"ח]] נשאר קול העם תחת שליטתה של מק"י בעוד שחברי רק"ח הקימו עיתון מתחרה בשם [[זו הדרך]]. לאחר הפילוג מק"י נותרה מפלגת אופוזיציה קטנה והעיתון הלך ודעך עד שנסגר בשנת 1975.
| 