קובי בראיינט – הבדלי גרסאות

בעונת {{בספורט|1998|1999}}, לאחר שאדי ג'ונס וניק ואן אקסל עזבו את הקבוצה, הפך בראיינט לגארד המוביל של הלייקרס ופתח בחמישייה בכל 50 משחקי הקבוצה (עונה זו הייתה מקוצרת בשל שביתת השחקנים ב-NBA). במהלך העונה הוא חתם על חוזה מחודש בקבוצה עד שנת [[2004]], תמורת 70 מיליון [[דולר אמריקאי|דולר]] בשש עונות. למרות יכולתו הטובה של בראיינט בעונה זו שגררה השוואות לגדולי השחקנים ב-NBA, העונה לא הייתה מוצלחת מבחינה קבוצתית ללייקרס, שהודחה בחצי גמר ה[[מבנה ה-NBA#מערב|מערב]] ב[[פלייאוף]] על ידי [[סן אנטוניו ספרס]].

 

בעונת {{בספורט|1999|2000|00}} הגיע לקבוצה המאמן החדש [[פיל ג'קסון]], שזכה כמאמן בשש אליפויות ה-NBA עם [[שיקגו בולס]] ב[[שנות ה-90]]. הגעתו של [[שאקיל אוניל]] ללייקרס מ[[אורלנדו מג'יק]] הפכה את הקבוצה למועמדת בכירה לזכייה באליפות הליגה. בתחילת עונה זו בראיינט היה מושבת ממשחק למשך שישה שבועות, בשל פציעה במשחק טרום-עונה. לאחר שחזר לשחק, הוא פתח בחמישיית הקבוצה בכל המשחקים בהם שותף, והציג שיפור בכל הקטגוריות הסטטיסטיות, כולל הובלת הקבוצה מבחינת ממוצעי ה[[אסיסט]]ים וה[[חטיפה (כדורסל)|חטיפות]], והפך לאחד משחקני הקלע המובילים בליגה. השילוב המוצלח של אוניל ושל בראיינט, יחד עם שחקנים טובים שעלו מהספסל, הוביל את הלייקרס לניצחון של 67 משחקים בעונה הסדירה - הכמות החמישית בגובהה בהיסטוריה. אוניל נבחר ל-[[MVP]] של העונה, בעוד שבראיינט זכה לראשונה בקריירה שלו בבחירה ל[[חמישיית העונה ב-NBA|חמישייה השנייה של העונה]]. במשחקי הפלייאוף בראיינט שימש השחקן המוביל השני של הקבוצה אחרי אוניל, ויחד איתו הוביל את הלייקרס לזכייה באליפות ה-NBA הראשונה שלה מאז [[1988]], לאחר ניצחון בגמר על [[אינדיאנה פייסרס]].