תאוריית הצבעים של גתה – הבדלי גרסאות

'''תאוריית הצבעים של גתה''' ו '''תאוריות הצבע של גתה''' היא [[תאורייהתאוריה]] המוצגת בספרו של [[יוהאן וולפגנג פון גתה]] "תאוריות הצבע"" משנת [[1810]]{{הערה|[[אליק מישורי]], '''תולדות האמנות: מבוא כללי''', הוצאת [[האוניברסיטה הפתוחה]], [[תל אביב]], 2000, עמ' 113}}.

גתה החל לחקור את תופעות הצבע בשנת 1790 בערך, ומתרתומטרת מחקרו היתה, בין היתר, במטרה לשמש כחומר תאורטי עליו [[צייר]]ים יוכלו לבסס את טכניקת הציור שלהם.

תאוריית הצבע, חוקרת את דרך הראייהה[[ראיי]]ה של העין האנושית המאפשרת את ההתאמה בין המוח החושבהשכל לעולם.

גתה חילק את הצבעים לפיזיולוגייםל[[פיזיולוגיה|פיזיולוגיים]], כאלה שנוצרים בתוך העין והם מהווים תנאי הכרחי לראייה. לבין צבעים [[פיזיקה|פיזיקליים]], אשר מנוגדים לפיזיולוגיים והם תופעה חיצונית והדרך בה האדם חווה אותם קשורה להשפעתם של תנאים חיצוניים אשר מושפעים מאור וצל. צבעים נוספים הם צבעים [[כימיה|כימיים]] המהווים את הצבע הסיביהבסיסי והקבוע של החומר, וכל שנדרש כדי לראותו, הוא נוכחות של [[אור]]. זהו צבע קבוע.

גתה התייחס לקבוצות של צבעים ותכונותיהם בדרךוהדרך בה הם גורמים לתגובות שונות בתפיסתו של האדם. הצהובה[[צהוב]], הצהוב -[[אדום]] והכתוםוה[[כתום]] מעוררים תחושות של מהירות, חיות וכמיהה ולכן הם מוגדרים כחיוביים, בעוד שהחול, הסגולה[[סגול]] והארגמןוה[[ארגמן]] מבטאים חוסר מנוחה ו[[מלנכוליה]] ולפיכך הוא הגדיר אותם כחלק מהצד השלילי בגלגלב[[גלגל הצבעים]].

גתה מבחין בתופעה המכונה "מיזוג אופטי" כךבה שני פסי צבע צרים בגוונים [[כחול]] וצהוב נראים כירוקיםכ[[ירוק]]ים במבט מרחוק. הזליגה האופטיתה[[אופטי]]ת של הצבעים והפיכתם למעין משטח אחיד, המהווהמהווה חלק מהבסיס לטכניקות הציור ה[[אימפרסיוניזם|אימפרסיוניסטי]] וה[[דיוויזיוניזם|דיוויזיוניסטי]].

בתאוריית הצבע גתה מתייחס להשפעתו של הצלה[[צל]] שמטילים גופים על משטח, וכיוכאשר כשהם מוטלים כלהוא משטח בגוון נייטרלי כמו [[לבן]] גווני הצל יהיו בצבעים המשלימים של צבאצבע האור, כך כשהאור בגוונים צהובים, הצללים יהיו סגלגלים.