שינטו – הבדלי גרסאות

המושג שינטו חזר לשימוש נרחב ב[[תקופת אדו]] (1600-1868). מלומדים יפניים שדגלו בחזרה למסורת העתיקה והתנגדו ל[[בודהיזם]], ל[[קונפוציאניזם]] וליתר השפעות סיניות, ניסו לזקק מהמקורות העתיקים את הפולחן היפני הקדום והאותנטי ואימצו כרוניקות מיתולוגיות עתיקות כמו ה[[קוג'יקי]] או ה[[ניהונגי]] (ניהון שוקי) כמקור בלעדי להסטוריה הקדומה של יפן וככתבי קודש. בהדרגה, נכנסה המילה "שינטו" לשימוש, שוב כניגוד לבודהיזם. לאחר [[הרסטורציה של מייג'י]] ב-1868 ובמסגרת הניסיונות להפוך את יפן למדינה מודרנית, החליטה ממשלת יפן לאמץ "דת מדינה" בנוסח מערבי. הוגים שפעלו בשיתוף פעולה עם הממשלה עיצבו מערכת פולחן, אמונות ותפילות שהדגישו את אלוהותו של הקיסר ואמו הקדומה, אלת השמש [[אמטראסו]], ויצרו מערכת היררכית של מקדשים ברחבי המדינה. המערכת הדתית החדשה שעיצבו נקראה שינטו, או [[השינטו הממלכתי]]. בתחילת שנות השבעים של המאה ה-17 ניסו כוהני השינטו הממלכתי, בשיתוף פעולה עם גורמים מסויימים בממשלה, לחסל את הבודהיזם. לאחר גל של שריפת מקדשים ואלימות כנגד נזירים, ריסנה הממשלה את הכוהנים והסדירה את מעמד השינטו בסדרת חוקים. בין היתר, הוחלט לערוך רפורמה מקיפה בפולחן הקאמי הישן, שהיה מעורב עם בודהיזם, פולחן [[יין ויאנג]] ואמונות עממיות שונות. במסגרת החוקים להפרדת השינטו מהבודהיזם, כל מקדש היה חייב להחליט לאיזו "דת" הוא שייך, ולסלק את כל חפצי הקודש השייכים לדת האחרת. כך, התעצבה דמותו של השינטו כדת נפרדת, בעלת תיאולוגיה, אלים ומערכת אמונות מובחנת משלה.

 

 

 

==מנהגי ועקרונות השינטו==