הבדלים בין גרסאות בדף "מהומות 1919 במצרים"

מ
סיום עבודה במסגרת שבוע השכתוב (שהפך בינתיים לחודש...)
מ (סיום עבודה במסגרת שבוע השכתוב (שהפך בינתיים לחודש...))
[[תמונה:Cairo-Demonstrations1919.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הפגנות בקהיר, מרץ 1919]]
'''מהומות 1919''' (ב[[ערבית]]: ثورة 1919) היו גל מהומות שנמשך כארבעה חודשים כנגד ה[[פרוטקטורט]] של [[האימפריה הבריטית]] ב[[מצרים]]. המהומות נחשבות כאירוע מכונן בהתפתחות הלאומיות המצרית המודרנית ובאתוס מאבק העם המצרי לעצמאות<ref>[[חגי ארליך]], '''המזרח התיכון בימינו, מצרים: האחות הבכירה''', [[האוניברסיטה הפתוחה]], 2003, עמ' 29</ref>. המהומות נשאו אופי מהפכני, ומכונות עד היום בפי המצרים '''מהפכתהמהפכה 1919המצרית''' (אלת'ורה אלמצריה), אף על פי שלא הייתה זו [[מהפכה]] במובן הקלאסי של החלפת שלטון.
 
בשונה ממהפכות אחרות בהן היה מעורב שינוי [[מעמד חברתי|סוציו-אקונומי]] בחברה, לא התקיים שינוי שכזה במצרים. מטרת הלאומנים המצריים שהנהיגו את ההתקוממות האזרחית הייתה פיתוח כלכלי, עידוד היוזמה הפרטית של המצרים והשתחררות מתלות כלכלית מלאה ב[[בריטניה]]. המנהיגות המהפכנית באה משכבת העילית בחברה המצרית, אך המהומות עצמן הקיפו את כל שכבות האוכלוסייה המצרית; מה[[פלאח]] המצרי בכפר הנידח, עד לתושבי הערים הגדולות; סטודנטים ותלמידי בתי הספר, [[קופטים]] ו[[מוסלמים]], גברים ואף נשים. הישגיה הפוליטיים של ההתקוממות היו מוגבלים. אמנם, המצרים קבלו עצמאות רבה יותר מהבריטים, אך לא עצמאות מלאה, והנוכחות הצבאית והמדינית הבריטית במצרים נמשכה בקנה מידה גדול גדול גם לאחר תום המהומות.
לקראת סוף המלחמה הייתה מפלגת אל-ופד מזוהה עם התנועה הלאומית המתעוררת במצרים, כאשר בעקבות המלחמה החלו גילויים פוליטיים של חוסר שביעות רצון. התנועה הידועה מכולן הייתה קבוצת הצעירים '''נאדי אלמדארס אלעליא''' (מועדון בתי הספר התיכוניים) שהיוותה גרעין לפעילות פוליטית. מקבוצה זו הורכב חלק הארי של אל-ופד אלמצרי. 1 נוספו עליהם ה[[אפנדי]]ם - מעמד שהחל להתעניין בפוליטיקה ותחת השפעתו של סעד זע'לול ואל-ופד החלו לפעול בצורה מאורגנת יותר ובאמצעיים מודרניים יותר. שלושת הזרמים הלאומניים המסורתיים חברו יחדיו: ה'''אריסטוקרטיה''', שהביעה חוסר שביעות רצון משיתוף הפעולה עם בריטניה, ראתה באפנדים כלי שאפשר לנצל להרחבת זכויותיהם. '''הלאומנים המודרניים''' (מחזב אלאמה), פעלו לשינוי הדרגתי ב[[סטטוס קוו]] תוך השגת פשרות, דבר שלא היה אפשרי תחת הפרוטקטורט, ו'''הלאומנים הקיצוניים''' שראו בפרוטקטורט שעבוד של מצרים.
 
ב-[[13 בנובמבר]] [[1918]] נוסדה '''המשלחת''' ובראשהבראשות סעד זע'לולשהפכהלול, שהפכה מאוחר יותר למפלגת אל-ופד אלמצרי. הם דרשו מוינגייט, הנציב העליון במצרים, אישור לצאת ל[[ועידת השלום בפריז (1919)|ועידת השלום בפאריס]] כדי לייצג את העם המצרי בדרישתו לעצמאות. הנציב העליון וינגייט המליץ לממשלתו שתינתן למצרים הרשות להשמיע את טענותיהם בלונדון אך הקבינט לא אישר זאת, מכיוון שהכירו בממשלת מצרים בתור נציגתןנציגתו הבלעדית של העם המצרי. סירוב הבריטים לדרישות הלאומנים המצרים גרם להפיכתם של ה[[מסגד]]ים ב[[אל-אזהר]] וסיידה זינב ב[[קהיר]] למקומות בהם נשמעו נאומי מהפכה חוצבי להבות.
 
1.'''דרישות סעד זע'לול לעצמאות''' - ראשית, לכל אומות העולם יש את הזכות לחופש פוליטי. שנית, למצרים הייתה מעין עצמאות מאז ימי [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]], וכן מצבה הגיאוגרפי של מצרים, ההיסטוריה הקדומה שלה והשגשוג הנוכחי בה הם הסימנים המעידים על זכותה לעצמאות. סעד זע'לול וחברי אל-ופד רצו בממשלה [[חוקה|קונסטיטוציונית]] ובשמירת האינטרסים של הזרים במצרים. זע'לול הבטיח לשמור על ה[[קפיטולציות]] והסכים לפיקוח זר על החוב הציבורי של מצרים. הוא היה מוכן להכיר בנוכחות בריטית באזור תעלת סואץ ושמצרים תהיה תחת פיקוח והגנה של [[חבר הלאומים]].
'''השלב השני''' - בתגובה, מינו השלטונות הבריטיים בלונדון את גנרל [[אדמונד אלנבי]] במקום סר [[רג'ינלד וינגייט]], אשר ניסה לגרום לפילוג בקרב ההנהגה הלאומית המצרית. הוא שחרר את סעד זע'לול וחבריו שהוגלו למלטה. בשל הצהרתו של [[ג'ורג' נתניאל קרזון|הלורד קרזון]], שר החוץ בממשלת בריטניה, על המשך השליטה הבריטית במצרים, החלה שביתת עובדי הממשלה ב-[[2 באפריל]] ונמשכה שלושה ימים. ב-[[7 באפריל]], ננטשו שנית כל משרדי הממשלה כאות שמחה על שחרור המנהיגים מהגלות. המשלחת מטעם מפלגת אל-ופד הורשתה לצאת לפריז ובבד בבד הוגבר הלחץ בתוך מצרים ומספר שביתות המחאה הוכפל. במקביל הוקמה משטרה לאומית שתפקידה היה לשמור על הסדר ולהוציא לפועל את הוראות הוועדה המרכזית (אללג'נה אלמרכזיה). יש לציין, כי מלבד הוועדה המרכזית, היו גם ועדות מנהליות, שהחלו את פעולתן במקום ועדות שהפסיקו את פעילותן בשל מעצרי חבריהן. הוועדה המרכזית החלה במשא ומתן עם ממשלתו של רשדי פאשה כדי להביא להסכמתה על שביתה כלל ארצית למען הכרה במנדט של המשלחת לפריז. מטרתה השנייה של הוועדה הייתה חיסול מעמד הפרוטקטורט ומטרתה השלישית החלפת הממשל הבריטי בממשל מצרי. השביתות נמשכו מספר שבועות והגנרל אלנבי פיטר את כל השובתים מקרב פקידי הממשל ולאחר שאיים בהוצאה להורג של המסיתים לשביתה, נשברה שביתת הפקידים הממשלתיים והם חזרו לעבודתם. עתה עמדו הסטודנטים ואנשי המקצוע בראש הנהגת המהומות. בשל ההצהרה שסיימה את שביתת פקידי הממשל וחיזקה את מעמד הפרוטקטורט, התפטר ראש הממשלה.
 
*'''המשלחת בפריז''' - לחברי המשלחת נודע, שהנשיא [[וודרו וילסון|וילסון]] הכיר במעמד הפרוטקטורט הבריטי במצרים. פעולות המשלחת בפריז התבססו משום כך על גיוס תמיכה בקרב דעת הקהל באירופה, באמצעות עיתונים, מגזינים וחוגים פוליטיים. ב-[[28 באפריל]], התקיים דיון בוועידה על השאלה המצרית. טיעונם של המצרים היה שאם השתתפות במלחמה מהווה תנאי מחייב המעניק לגיטימציה לאומות להרים את קולן בוועידה הרי שתנאי זה כולל גם את מצרים. אך למצרים נכונה אכזבה מכיוון שגם [[14 הנקודות של וילסון|דוקטרינות וילסון]] וגם התעמולה כנגד הבריטים לא יכלו להביא להחלטת הוועידה על חיסול הפרוטקטורט במצרים. כישלון זה סימן את סוף השלב השני במהומות וזירת הפעילות עברה מעתה לקהיר{{הערה|שם=Botman, עמוד 29|Botman, עמוד 29}}.
 
'''השלב השלישי''' - משלחת אל-ופד גדלה והתרחבה והפכה למפלגה. מטרתה הייתה לא רק לייצג את העם המצרי, אלא גם להנהיגו. הרכב המפלגה השתנה מיד לאחר היווצרותה ומעולם לא היה קבוע, זאת בשל המעצרים והמחלוקות שנתגלעו בין חברי אל-ופד וסעד זע'לול לגבי אופן המאבק בבריטים. מוחמד סעיד נעשה ראש ממשלת מצרים והרכיב ממשלה. במאי 1919 מונתה [[ועדת מילנר]] הבריטית ל"בדיקת האפשרות למתן מוסדות לממשל עצמי למצרים, תוך שמירה על מעמד הפרוטקטורט והאינטרסים הבריטיים". בבואה למצרים בדצמבר הוחרמה הועדה על ידי הלאומנים המצרים. בינתיים דרשו הבריטים ממחמוד סלימאן ואבראהים סעיד, מהנהגת הוועדה המרכזית שהוקמה לצורך ארגון המהומות והשתייכה למפלגת אל-ופד, לעזוב את מצרים וכן הושעה מזכיר הוועדה, עבד אלרחמן פהמי. חבריה המושעים של המועצה המחוקקת המצרית מחו ואליהם הצטרפו המועצות האזוריות בפרובינציות שהוקמו במהלך המהומות. משנתחדשו ההפגנות התפטר ראש הממשלה החדש מחמד סעיד וממשלה חדשה לא יכלה לפעול. בתגובה לקריאתה של הוועדה המרכזית למצרים הוטל חרם כללי על ועדת מילנר, אשר נמשך עד לעזיבת המשלחת לבריטניה במרץ 1920. שלב זה של המהומות התאפיין בהשתתפות כל מגזרי האוכלוסייה המצרית, ביניהם הכמרים הקופטים, והנשים המוסלמיות הפכו לסמל המהומות.
 
לאחר חזרתה שלשעזבה ועדת מילנר לבריטניהאת מצרים החלו הבריטים להתוות גישה חדשה. מילנר הכיר בכך שנחוצה גישה ישירה יותר ושעתידה של מצרים צריך לכלול משא ומתן עם מפלגת אל-ופד, ושיחות אישיות בינו לבין דע'לול החלו ב-[[7 ביוני]] ונמשכו במהלך קיץ 1920 בלונדון. כתוצאה ממה שכונה בשם "הסכם מילנר-דע'לול", הכריזה הממשלה הבריטית בפברואר 1921 על הסכמה לביטול הפרוטקטורט כבסיס למשא ומתן להסכם עם המצרים.
 
ב-[[4 באפריל]] 1921 שב דע'לול למצרים, שם זכה לקבלת פנים חסרת תקדים שהצביעה על התמיכה המכרעת לה זכה בקרב המצרים. אך אלנבי היה נחוש לשבור את כוחו הפוליטי של דע'לול וליצור קבוצה פרו-בריטית איתה תוכל בריטניה לדון בהענקת עצמאות בתנאים נוחים יותר. ב-[[23 בדצמבר]] הוגלה דע'לול בשנית ל[[סיישל]] דרך [[עדן]]{{הערה|שם=Botman, עמוד 29}}. הגלייתו לוותה בהפגנות, התנגשויות אלימות עם המשטרה ושביתות סטודנטים ופקידי ממשל שהשפיעו על קהיר, [[אלכסנדריה]], [[פורט סעיד]] ו[[סואץ]], וכן על ערים קטנות יותר בפרובינציה.