שפה רשמית – הבדלי גרסאות

ב[[ישראל]] לא נחקק מעולם [[חוק]] הקובע את השפות הרשמיות, אולם, כמו חוקים [[המנדט הבריטי|מנדטוריים]] אחרים, גם החוק המנדטורי לגבי השפות המוכרות כרשמיות נשאר בתוקף. בחוק זה הוגדרו שלוש שפות רשמיות: [[אנגלית]], [[ערבית]] ו[[עברית]]. בחוק זה גם נקבע שכל הודעה רשמית תתפרסם באחד משלושה אופנים: באנגלית בלבד, בעברית ובערבית יחדיו, או בשלוש השפות יחדיו. עם [[הכרזת העצמאות|הקמת המדינה]] הוכנסו תיקונים בחוק, כדי שרשויות המדינה יוכלו לבחור את השפה שבה תפורסם הודעה רשמית. באופן זה הפכה השפה העברית לשפה היחידה כמעט שבה מתפרסמות הודעות מטעם המדינה. עם זאת, בחוקים אחרים נקבע שהודעות אזהרה (למשל על אריזות של תרופות או שלטי אזהרה בכביש) יפורסמו גם בעברית וגם בערבית. מעמדה של האנגלית נשאר לא-ברור, אם כי נעשה בה שימוש נרחב בשלטי דרכים, במערכת ה[[חינוך]], על גבי מטבעות ובולים ובהתכתבויות [[מסחר]]יות ו[[דיפלומטיה|דיפלומטיות]]. במשך השנים נעשו מספר ניסיונות לקבוע בחוק את העברית כשפה הרשמית היחידה, אולם הללו נדחו בטענה שיש בכך פגיעה במיעוט הערבי, בפברואר [[2009]] הכריזה מפלגת [[האיחוד הלאומי]] כי בכנסת הנוכחית יעבירו חוק המבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית{{הערה|[http://www.inn.co.il/News/Flash.aspx/242775 אלדד: נעביר חוק לקביעת העברית כשפה רשמית יחידה], באתר [[ערוץ 7]], 3 בפברואר 2009}}. בעקבות עתירה ל[[בג"ץ]] (של ארגון [[עדאלה]] ו[[האגודה לזכויות האזרח]], {{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/99/120/041/A10/99041120.a10.pdf בג"ץ 4112/99]}} שהצטרפו אליהם אחרים), הוחלט בתחילת שנות האלפיים להוסיף שילוט דרכים בערבית, והסברים בערבית על אריזות של מזון, גם במקרים שלא מדובר באזהרות. פסק דין אחר של בג"ץ קבע שאין למנוע מאזרחים לפרסם מודעות בערבית או בשפות זרות על לוחות מודעות עירוניים. פסק דין זה, וכן החלטת המדינה בשנות ה-90 לפרסם הודעות לעולים חדשים בשפתם, מבלי להכריחם לקרוא עברית, יצרו מדיניות [[רב-לשונית]]. מדיניות זו ניכרת במערכת החינוך שבה נעשה שימוש רב יותר בשפות זרות.