הניו יורקר – הבדלי גרסאות

'''הניו יורקר''' (ב[[אנגלית]]: '''The New Yorker''') הוא [[כתב עת]] [[ארצות הברית|אמריקני]] היוצא לאור ב[[ניו יורק]] ומפרסם כתבות, [[ביקורת אומנות|ביקורות]], [[מסה (חיבור עיוני)|מסות]], [[שירה]], ו[[סיפורת]]. כתב העת, שהיה במקור שבועון, מופץ כיום בכמיליון עותקים, 47 פעמים בשנה עם חמש מהדורות, נרחבות יותר, המכסות תקופות של שבועיים.

 

המגזין שכר את העיתונאי החוקר [[סימור הרש]] על מנת לדווח על סוגיות צבא וביטחון, והוא הפיק מספר מאמרים המדווחים בהרחבה על [[מלחמת עיראק|הפלישה של 2003 לעיראק]] והכיבוש שלאחר מכן של כוחות ארצות הברית. גילוייו בניו יורקר על ההתעללויות ב[[כלא אבו גרייב]] והתוכניות החלופיות של [[הפנטגון]] לפלישה ל[[איראן]], דווחו בהרחבה ברחבי העולם.

 

עורך ה[[קריקטורה|קריקטורות]] של הניו יורקר היה במשך שנים לי לורנץ, שהחל לצייר קריקטורות בשנת [[1956]] ונעשה קרירטוריסט קבוע של הניו יורקר החל מ-[[1958]]. בין [[1973]] ל-[[1993]] מילא את תפקיד עורך האומנות של [[כתב עת|כתב העת]], ולאחר מכן חזר למשרת עורך הקריקטורות עד [[1998]]. ספרו "האומנות של הניו יורקר: 1995-1925" (קנופל, 1995) היה הסקירה המקיפה הראשונה של כל היבטי גרפיקת המגזין. ב-1998 החליף רוברט מנקוף את לורנץ בתפקיד עורך הקריקטורות, ומאז ערך מנקוף לפחות 14 אוספי קריקטורות של הניו יורקר.

 

צוות הקריקטוריסטים של הניו יורקר כלל כשרונות בולטים ב[[הומור]] האמריקני, בכללם [[צ'ארלס אדמס]], צ'ארלס ברסוטי, ג'ורג' בות', רוז צ'אסט, סם קובין, הלן הוקינסון, מארי פיטי, ג'ורג' פרייס, צ'ארלס סקסון, אוטו סוגלואו, [[סול סטיינברג]] ו[[ויליאם סטייג]].

 

גיליונו הראשון של הניו יורקר הציג בעמוד השער [[איור]] של העורך האמנותי [[רי אירווין]], המתאר גבר גנדרן חבוש [[מגבעת]] מתבונן ב[[פרפר]] דרך [[מונוקל]]. דמות האדון חבוש המגבעת מהשער המקורי זכתה בהמשך לשם "יוסטייס טילי" (Eustace Tilley), דמות שיצר ההומוריסט [[קורי פורד]] עבור הניו יורקר. "יוסטייס טילי" היה לגיבורה של סדרה מאויירת ששמה "עשייתו של מגזין", שהודפסה על עמוד השער הפנימי החל מגיליון ה-[[8 באוגוסט]] של הקיץ הראשון להופעתו. בסדרה הוא היה גבר צעיר במקצת מן הדמות שהופיעה על גבי שער הגיליון המקורי, חבוש מגבעת מודרנית יותר ולבוש [[מכנסיים]] מפוספסים ו[[פראק]]. בסדרה נראה טילי בסיטואציות שונות ומשעשעות של עיסוק קדחתני בייצור החומרים למגזין מודפס - פעם נראה ב[[מקסיקו]], משגיח על החוות הרחבות שגידלו קקטוסים לכריכת דפי המגזין, ופעם ב"חוות הפיסוק", שם גדלים [[פסיק]]ים בשפע לשיבוץ בין דפי המגזין. ב"מחלקת ההדגשה" נראה טילי מפקח על הכנסת אותיות ל[[מלחציים]] ולחיצתם ליצירת [[כתב נטוי]].פעם קפץ ל[[ים סרגסו]], שם באמצעות העלבת [[דיונון|דיונונים]] השיג [[דיו]] עבור מכבשי הדפוס. מסופר כיצד בעת מחסור ה[[נייר]] הגדול של [[1882]], הציל טילי את המגזין באמצעות פנייה לגברות החברה הגבוהה שיתרמו את מחלצותיהן. השמלות עובדו במפעל מיוחד ונערות הועסקו על מנת לשחוק אותן, ולאחר מכן השתמשו ב[[בד]] לייצור נייר.

 

דמות יוסטייס טילי הפכה למעין [[קמע]] של המגזין, המזוהה לחלוטין איתו ומופיע בקביעות בין דפיו ועל חומר פרסומי. אחת לשנה, בסמוך ליום השנה להופעת המגזין ([[21 בפברואר]]), נוהג המגזין להציב בעמוד השער את איור השער המקורי של רי אירווין מ-1925 או וריאציה כלשהי עליו.

 

[[סול סטיינברג]] יצר 85 איורי שער ו-642 רישומים ואיורים פנימיים עבור כתב העת. עבודתו הידועה ביותר היא ככל הנראה איור שער ה-[[29 במרץ]] [[1976]], המתאר [[מפה]] של העולם כפי שהוא נראה מבעד לעיניהם של ניו יורקים השקועים בעצמם.

 

האיור - המתאר הומוריסטית את ה[[דימוי עצמי|דימוי העצמי]] של הניו-יורקים של מקומם בעולם, או אולי ההשקפה הניו יורקית החיצונית של דיצויים העצמי - עוררה השראה ליצירתן של עבודות דומות רבות, בכללן כרזת הסרט [[מוסקבה על ההדסון]] משנת [[1984]]. פוסטר הסרט הוביל לתביעה משפטית - שטיינברג נגד סרטי קולומביה. שטיינברג טען כי סרטי קולומביה הפרו את זכויות היוצרים שהיו שייכים לו.

 

ויליאם שון, עורכו הקודם של כתב העת, מתואר בסרט "[[טרומן קפוטה (סרט)|טרומן קפוטה]]" מ-[[2005]] וכן ב"[[ידוע לשמצה]]" (Infamous) מ-[[2006]].