טיעון השפה הפרטית – הבדלי גרסאות

החיפושית שבקופסאשבקופסה הוא ניסוי מחשבה נוסף שהציע וויטגנשטייןויטגנשטיין בנוגע לחקירה פילוסופית על [[כאב]].

לחקירת הכאב ישישנה חשיבות מיוחדת ב[[הבעיה הפסיכופיזית|פילוסופיה של הנפש]]. תחושת הכאב לאאינה מסתדרתמתיישבת עם ההבחנה בין המציאות למראית העין שעומדת בבסיס תאוריות פילוסופיות. אם אניאדם רואה אובייקט כאדום ייתכן כי התפיסהתפיסתו שלי שגוייהשגויה והאובייקט איננואינו אדום במציאות (הואאלא, לדוגמה, רק מואר בפנס אדום). אבל אם אניאדם חש בכאבכאב אניהכאב חייב להיות בכאבאמיתי, איןואין פה מקום לכאב לכאורה. מנגד, אניאדם מסוגל לחוות רק את הכאב שלישלו, ואינניאינו מסוגל להרגיש כאב של כל אדם אחר, עליועליו להסיק את הכאב של האחר דרךבאמצעות התנהגות או שפה. מכאן, אני יכולניתן לדבוק בגישה [[דואליזם|דואליסטית]] ולהגיע ל[[סוליפסיזם]] בנוגע לתחושות כאב, (אני היחידי בעולם שבאמת חווה כאב). מנגד, אניניתן יכולגם לדבוק בתיאוריה [[מטריאליזם|מטריאליסטית]] ולתאר את תחושת הכאב באופן [[פיזיולוגיה|פיזיולוגי]] לגמריטהור.

הדיבור על אודות תחושות כאב עונה על הקריטריונים של השפהשפה הפרטיתפרטית. איך, אם כן, ניתן לדבר על כאב?

בניסוי המחשבה ישנה קהילה בהשבה כל פרט מסתובב עם קופסאקופסה עם "חיפושית". לפי חוקי הקהילה, אסור להסתכל בקופסאבקופסה של הזולת, כך שכל אחד יודע מה היא חיפושית דרך התבוננות בחיפושית שלו. המילה חיפושית בשפה של אנשי הקהילה זו לאאינה יכולה להיות שם של משהו -, כי סביר להניח כי לכל אחד היה משהו אחר בתוך בקופסאהקופסה, ייתכןוייתכן גם כי חלק מן הקופסאותמהקופסאות בכלל ריקות. התוכן של הקופסאתוכן הואהקופסה לאאינו רלוונטי לכל שימוש שהשפה עושה במילה חיפושית.

באנלוגיה, אין זה לא משנה שבני אדם לאאינם יכולים לחוות אתחוויות החוויות הסובייקטיביותסובייקטיביות של חבריהם. הדיבור על חוויות סובייקטיביות נלמד דרך השפה המשותפת (ולא דרך הפרטית), לכן תחושת הכאב הסובייקטיבית של האחר איננהאינה רלוונטית, כך גם הרעיון של שפה פרטית של תחושות איננואינו רלוונטי.