מנגנוני הגנה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ r2.7.2) (בוט משנה: ca:Mecanisme de defensa |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 8:
* '''אידאליזציה (האדרה) פרימיטיבית ודוולואציה פרימיטיבית''' – את ה[[אימה]] שמרגיש, מן הסתם, הפעוט הניצב אל מול פגעיו של העולם החיצון (כאב, חולי, בדידות, מוות או מפלצות בארון) ממתנת האמונה המרגיעה שהאנשים המבוגרים בחייו הם חזקים ובעלי עצמה, כל-יכולים בעצם, וכי בכוחם להגן עליו מפני כל אלה; הצורך להאמין כי בסופו של דבר העולם מנוהל על ידי דמויות אידאליות, חכמות ומוכשרות באופן על-אנושי מאפיין כמובן גם את החוויה הבוגרת של מרבית בני האדם. באידאליזציה אנו מייחסים כוחות מיוחדים לאנשים שבהם אנו תלויים מבחינה רגשית; ביטויים בוגרים של הצורך הזה ניתן לראות בתופעות נורמליות כמו אהבה רומנטית. מופעים בוגרים פחות של אידאליזציה ניתן לראות אצל מי שמשתמשים במנגנון זה על מנת לדחוק הצידה תחושה פנימית של פגיעות, בושה וחרדה באמצעות האמונה בכוחו הבלתי מוגבל של אחר הנחווה כחזק, מגן ומושיע ומיזוג רגשי עם דמות מיטיבה זו. אנשים המופעלים על ידי חיפוש אחר שלמות בעצמם ובקרובים אליהם, ובדירוגם של אלה כראויים יותר או ראויים פחות, מאובחנים לעתים כ[[הפרעת אישיות נרקיסיסטית|נרקיסיסטים]]. הצורך הנרקיסיסטי המוכר בקבלת חיזוקים בנוגע לתבונתו של אדם, יופיו, פרסומו וחשיבותו נובע אף הוא מן השימוש במנגנון האידאליזציה, וניתן לזהות בו את האמונה כי האדרה הינה תנאי מקדים לאהבה. דוולואציה הינה הצד השני של מטבע ההאדרה, וככל שאובייקט נהנה מלכתחילה מאידאליזציה הרי שברגע שבו ייחשף ב"מערומיו" הריאליים כך ייתפש כנחות וחסר ערך.
* '''[[הכחשה]]''' – ההכחשה מאפשרת לתוכן המאיים לעלות למודע, אך מלווה אותו בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון. נהוג לחשוב על מקורו של מנגנון ההכחשה בתקופת הינקות והילדות המוקדמת, כאשר הילד האגוצנטרי מאמין שכל עוד הוא אינו מכיר בקיומה של מציאות כלשהי, הרי שזו אינה מתרחשת באמת <ref>The Magic Years. Understanding and Handling the Problems of Early Childhood: By Selma H. Fraiberg. New York: Charles Scribner's Sons, 1959</ref>. שרידים של מנגנון זה נשמרים אצל כולנו, ובאים לידי ביטוי למשל בנטייה להגיב בביטויים כמו "לא נכון!" (או "הו, לא!") לנוכח אירוע מצער או מצב קשה. מרבית בני האדם משתמשים במנגון ההכחשה באופן שגרתי, מתוך ניסיון למסך את החלקים הקשים יותר של מציאות היומיום - פנימית או חיצונית: ילד דחוי הטוען שלמעשה הוא נהנה יותר לשחק לבד משתמש בהכחשה כדי להגן על עצמו מפני רגשות מכאיבים של [[בדידות]] והשפלה. מפעם לפעם אנו שומעים על מי שפעל להצלת חייהם של הקרובים לו (או של זרים גמורים) מתוך הכחשה של הסכנה הנשקפת לו תוך כדי כך. בצד הפתולוגי של הסקאלה, הכחשה עשויה להביא לתוצאות הפוכות. כך למשל אדם הנמנע מביצוע בדיקה מוקדמת לגילוי סרטן מתוך תחושה שבכך הוא מונע באופן כלשהו את התפתחות המחלה בגופו; או אחר המתעקש שאינו מכור להימורים. ההפרעה
* '''הפנמה''' – תהליך שבמסגרתו נחווים רגשותיו של אחר כאילו הם נובעים מן העצמי; פעוטה בת שנתיים המסתובבת ברחבי הבית כשהיא נושאת את התיק של אימה מפנימה, למעשה, דמות אהובה ומוערצת; ואמנם, הפנמה מתרחשת בכל מערכת יחסים משמעותית שבה האחר הופך במידה כזו או אחרת לחלק מן העצמי ("אני אבא של תמר, בן הזוג של יואל"); אבדן של דמות מופנמת, בין אם במקרה של מוות, דחייה או פרידה, נחווה לפיכך כאבדן של חלק מן העצמי והופך את תחושת ה[[שכול|אבל]] ל[[דיכאון]]. גם התופעה שאותה כינתה [[אנה פרויד]] "הזדהות עם התוקפן"<ref>Freud, A. (1936). Ego and the mechanisms of defense, International Universities Press (1960).</ref> (ר' למשל [[תסמונת סטוקהולם]]) נתפסת היום למעשה כתהליך הפנמתי שבמסגרתו אדם משייך לעצמו את תכונותיה של דמות שלילית ורבת עוצמה במטרה להתגבר על תחושות של כאב ופחד.
| |||