שדה הקרב המשולב – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישורים פנימיים |
|||
שורה 36:
התפתחות שדה הקרב המודרני החלה ב[[מלחמת העולם הראשונה]]. [[מלחמת החפירות]] הסטטית אשר התבססה על הפגזות ארטילריה כבדה כשלב ראשון בנסיון של כוחות רגלים להסתער על מתחמי האויב ולכבוש אותם, התבררה כחסרת תועלת וכרוכה באבידות כבדות.
בשלבים המאוחרים של המלחמה החל מ[[קרב קמברה]] בשנת [[1917]] נעשה שימוש בכל זרועות הכוח הצבאי: ארטילריה לריכוך ביצורי האויב, תנועת חיל רגלים בחיפוי [[טנק]]ים לעבר קווי האויב תוך כדי שהם נעזרים בתצפיות לכיוון הכוחות מ[[מטוס]]ים באוויר המסייעים גם הם בכוח אש באמצעות הטלת [[פצצה|פצצות]] בעורף קווי האויב. במהלך המלחמה, [[קרב אמיין]] נחשב לנקודת המפנה הטקטית לכיוון הקרב המשולב, כאשר במהלכו שולבו באופן המוצלח והמלא ביותר עד אותה העת. קרבות קמברה ואמיין תוכננו שניהם על ידי ה[[גנרל]] [[הנרי רולינסון, ברון רולינסון הראשון|הנרי רולינסון]], שנחשב גם לאחד מאבות הגישה המשולבת.
ניהול שדה הקרב המשולב המודרני העלה את חשיבות התיאום וההכנה המוקדמת של הכוחות הלוחמים, ואת התקשורת בינם לבין עצמם ובינם לבין פיקוד הזירה.
| |||