המספר הקסום שבע, פלוס או מינוס שתיים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Alirezabot (שיחה | תרומות)
מ r2.7.2) (בוט מוסיף: tr:Sihirli Sayı Yedi, Artı veya Eksi İki
Yoavd (שיחה | תרומות)
מ ←‏המאמר של מילר: קישורים פנימיים
שורה 4:
 
==המאמר של מילר==
במאמרו, מילר דן בצירוף מקרים בין הגבולות של [[שיפוט תפיסתי|שיפוט]] אבסולוטי חד-מימדי לבין מגבלות [[זיכרון לטווח קצר]]. במטלה של שיפוט אבסולוטי חד-מימדי מוצגים לאדם מספר [[ גירוי (פסיכולוגיה)|גירויים]] המשתנים במימד אחד (לדוגמה, 10 צלילים המשתנים אך ורק ב[[גובה (מוזיקה)|גובה]]) ומגיב לכל גירוי בתגובה מתאימה (אשר נלמדה לפני כן). הביצועים של בני אדם כמעט מושלמים עד ל-5 או 6 גירויים שונים, אולם קיימת ירידה בביצועים ככל שמספרם עולה. ניתן לתאר מטלה זו כמטלת העברת מידע: התשומה היא אחת מתוך n גירויים אפשריים, והתוצר הוא אחד מתוך n תגובות אפשריות. המידע הכלול בתשומה יכול להיקבע על ידי מספר החלטות בינאריות שיש להחליטן כדי להגיע לגירוי הנבחר, והדבר נכון אף באשר לתגובה. לכן, ניתן לאפיין את הביצועים המיטביים של אנשים בשיפוט אבסולוטי חד-מימדי כקיבולת ערוץ מידע עם 2 עד 3 [[סיבית|סיביות]] מידע, המתאים ליכולת להבדיל בין 4 עד 8 אלטרנטיבות.
 
המגבלה הקוגניטיבית השנייה שבה דן מילר היא [[טווח הזיכרון]]. טווח הזיכרון מתייחס לרשימה הארוכה ביותר של פריטים (למשל, ספרות, אותיות, מילים) שעליה יכול אדם לחזור בסדר נכון, מיד לאחר שהוצגה לו, ב-50% מן הניסיונות. מילר מצא כי טווח הזיכרון של אנשים בוגרים צעירים הוא בערך 7 פריטים. הוא הבחין כי טווח הזיכרון הוא בערך שווה לגירוי עם כמות מידע שונה במידה רבה – לדוגמה, כל סיפרה על [[בסיס בינארי]] היא בגודל סיבית אחת ; ספרות ב[[השיטה העשרונית|שיטה העשרונית]] היא בגודל 3.32 סיביות; בכל מילה כ-10 סיביות. מילר הסיק מכך שטווח הזיכרון אינו מוגבל במונחי סיביות אלא במונחי "נתחים" (chunks) – יחידות זיכרון. נתח הוא היחידה המשמעותית הגדולה ביותר שאותה יכול האדם לזהות במידע המוצג לו – לכן, כמות המידע שתיזכר תלויה במה האדם מחשיב כנתח זיכרון בודד. לדוגמה, מילה עשויה להוות יחידת זיכרון בודדה לאדם שהוא דובר השפה, אך היא עשויה להתפרק לאותו מספר יחידות זיכרון כמספר האותיות המרכיבות את המילה לאדם המזהה את האלפבית אך השפה כלל אינה מוכרת לו.