סונאטה לפסנתר מס' 14 של בטהובן – הבדלי גרסאות

מבנה '''הפרק הראשון''' שנוי במחלוקת, יש הגורסים כי מדובר ב[[צורת סונאטה]] חריגה, ויש הטוענים כי מדובר פשוט בצורה חופשית. המנגינה מנוגנת בעיקר ביד ימין (אותה [[הקטור ברליוז]] כינה "קינה") כנגד מקצב [[טריולה|טריולות]] איטי. החלק הזה עשה רושם גדול על מאזינים רבים, והפרק מוכר מאוד ומוזוהה עם ה[[מוזיקה קלאסית|מוזיקה הקלאסית]] בכלל, ועם המוזיקה של בטהובן בפרט. לדוגמה, ברליוז כתב שזוהי "אחת מהפואמות שהשפה האנושית אינה יודעת להעריך." היצירה הייתה פופולרית מאוד בימיו של בטהובן, בניגוד לייאושו של המלחין, שכתב: "מן הסתם כתבתי דברים טובים יותר."

'''הפרק השני''' הוא [[מינואט]] ו[[טריו]] שגרתיים יחסית, המהווה רגע של רוגע, כתוב ב[[רה|רה במול]] [[סולם מז'ורי|מז'ור]]. ה[[סולם (מוזיקה)|סולם]] הזה [[אנהרמוניה|אנהרמוני]] לדו דיאז מז'ור, הוא מהווה את ה[[טוניקה]] המז'ורית ליצירה, הכתובה בדו דיאז [[סולם מינורי|מינור]]. הצליל המשונה מעט של שמונה התיבות הראשונות הוא התוצאה של המינואט שמתחיל בסולם ה"לא נכון", בלה במול מז'ור הוא ה[[דומיננטה]] של רה במול. המוזיקה מתיישבת אל תוך רה במול רק במשפט השני, תיבות 5-8.

'''הפרק האחרון''' והסוער, הכתוב בצורת הסונאטה, הוא בעל הכובד הגדול מבין השלושה, המשקף את ההתנסות של בטהובן (המוצגת גם בסונאטה האחות לה, אופוס 27 מס' 1 ומאוחר יותר באופוס 101) במיקום החלק החשוב ביותר של הסונאטה אחרון. הפרק כולל ארפג'יואים מהירים ותווים בדגשי [[ספורצנדו]], וביצוע הפרק דורש נגינה ראוותנית ומיומנת. על הפרק האחרון, [[צ'ארלס רוזן]] כתב, "[זהו] חסר הרֶסֶן ביותר בהצגת רגשות. אפילו כיום, מאתיים שנה מאוחר יותר, הפראיות שלו מדהימה." ה[[דינמיקה (מוזיקה)|דינמיקה]] המוזיקלית בפרק השלישי היא למעשה [[דינמיקה (מוזיקה)|פיאנו]]. נראה שהשימוש המרובה של בטהובן ב''ספורצנדו'', יחד עם מספר מעברי [[דינמיקה (מוזיקה)|פורטיסימו]], יוצר את התחושה של צליל עוצמתי ביותר למרות הדינמיקה המוחלשת.