תראבין – הבדלי גרסאות

עקב אורח חיים סמי-[[עמים ושבטים נוודים|נוודי]] בדואים לא תמיד רשמו את הקרקעות על שמם מסיבות שונות - רצו למנוע מגיוס חובה לצבא [[האימפריה העות'מאנית|טורקי]] וגם לא רצו לשלם מיסים. השבטים חילקו את האדמות בין עצמם וכל בדואי ידע למי שייכת חלקת אדמה מסויימת, אך זה לא הופיע במסמכים רשמיים וכתוצאה זה לא הוכר ע"י המדינה. מאז תחילת שנות 1980 בדואים איבדו חלק מהקרקעות שלהם על שפת-הים בסיני - ממשלת מצרים מכרה אדמות אלה לחברות המפעילות בתי-מלון באזור ועל הקרקעות האלה נבנו ערים שלמות כמו [[שארם א-שייח']] ו[[הורגדה]]. כל עוד זה לא היה רשום על שמות של משפחות בדואיות, מצרים ראתה באדמות האלה אדמות המדינה. אחד הנישולים נעשה בשנת 1999 צפנית ל[[נואיבה]], דווקא הונשלו אדמות של שבט תראבין המתגורר באזור. סוכנות לפיתוח התיירות מצרית לא הכירה בבעלותם של הבדואים אל אדמות אלה. מעבר לכך ממשלת מצרים לא מעלה את הסוגיה הזאת לרשימת העדיפויות שלה ולא מנסה כלל למצוא פיתרון לבעיה.

היחסים של בדואים עם שילטונות בישראל מורכבים. חלק מהציבור הבדואי משרת בצבא (רק בנים), חלקםוחלקם מגיעים לדרגות גבוהות. המדינה מנסה לפתור אינספור בעיות שיש למגזר כמו לאחים שלהם במצרים, ולא תמיד זה מוצלח. חלק מבעיות אלה נובעות משינויים בתוך הקהילה.

אחת הבעיות הרציניות במגזר הבדואי בישראל - בדומא לצריםלמצרים - זאת מחלוקת על זכויות בעלות על קרקעות. בדואים לא רשמו את השטחים על שמם ובנוסף המדינה [[הפקעה של מקרקעין בישראל|הפקיעה]] רוב האדמות בנגב בשנות ה-50. זה גרם לתופעה של בנייה בלתי-חוקית. עד שנת 1989 המדינה הקימה שבעה יישובים באזור [[הנגב]] בשביל ה[[בדואים]] והם: [[רהט]], [[כסייפה]], [[תל שבע]], [[חורה]], [[ערערה בנגב]], [[לקייה]] ו[[שגב שלום]]. כחלק מהפתרון של בעיית הבדואים המדינה מחלקת כאן חלקות אדמה עם בתים מוכנים במחירים סמליים לבדואים של הפזורה.

המדינה העבירה שבט תראבין ממקום למקום כמה פעמים עד שבשנת [[2005]] מתחם מאהל השבט ובתיו הנמצאים באזור [[משמר הנגב]] הוכר על ידי [[מדינת ישראל]] כ[[יישוב]] בשם [[תראבין א-צאנע]] בשנת [[2005]], בהתאם להחלטת ממשלה מס' 881 מיום [[29 בספטמבר]] [[2003]]. במסגרת אותה החלטה הוקמו שמונה יישובים בדואים נוספים, שבעה מתוכם (כולל תראבין א-צאנע) נכללו בתחומי [[מועצה אזורית אבו בסמה]].