דמי מחלה – הבדלי גרסאות

בישראל מוסדרת הזכות לקבלת דמי מחלה ב[[חוק דמי מחלה]]. חוק זה שונה מהותית מיתר [[חוקי מגן|חוקי המגן]] בתחום דיני העבודה. חוקי המגן חלים על כל העובדים, וקובעים זכויות מינימליות, שלא ניתן לפגוע בהן או להתנות עליהן בחוזה אישי שבין המעביד לעובד. חוק דמי מחלה אינו חל על מי שנושא זה מוסדר לגביו במסגרת הסכם קיבוצי (אך הוא חל על מי שנושא זה מוסדר לגביו בחוזה אישי), וזאת מפני שהסכם קיבוצי תמיד רק מרחיב את זכויות העובד שמכוח החוק, ואינו מצמצם אותן. בהתאם לזאת, הזכות לקבלת דמי מחלה מוסדרת לגבי עובדים רבים במשק בהתאם ל[[הסכם קיבוצי|הסכמים קיבוציים]] החלים עליהם, שלחלקם הוצאו [[צו הרחבה|צווי הרחבה]] שהרחיבו את תחולתם על כל העובדים בתחום מסוייםמסוים במשק או אף בתחומים נוספים.

דמי מחלה משולמים, על חשבון סך ימי המחלה של העובד, גם עבור תקופת העדרותו מעבודה בגין מחלת [[ילד]], מחלת [[זוגיות|בן זוג]] ומחלת [[הורות|הורה]], בהתאם לתנאים שנקבעו בחוקים העוסקים בכך. בגין מחלת ילדים עד גיל 16 זכאי ההורה להיעדר עד שמונה ימים בשנה (בתנאי שההורה השני אינו מקבל דמי מחלה באותו זמן); [[משפחה חד-הורית|הורה יחיד]] זכאי להעדרלהיעדר עד 16 ימים בשנה, וכן קיימים הסדרים מיטיבים נוספים עבור מצבים של מחלה ממארת או עבור הורה לילד הסובל ממוגבלות.