ויקיפדיה

תאוריית הערך של העבודה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
מ בוט החלפות: הייתה, פרסם, בן-גוריון, תאור\1, מסוי\1
שורה 1:
'''תיאורייתתאוריית הערך של עבודה''' (The Labor Theory of Value) היא תיאוריהתאוריה הגורסת כי הערך של כל מוצר או שירות נקבע לפי כמות העבודה שהושקעה בהפקתו. התיאוריההתאוריה, שהיתהשהייתה מקובלת על כלכלנים רבים במהלך [[המאה ה-19]], נוסחה לראשונה בספר [[עושר האומות]] של הפילוסוף והכלכלן הסקוטי [[אדם סמית]], ופותחה לאחר מכן על ידי הכלכלן הבריטי [[דייוויד ריקרדו]]. תיאורייתתאוריית הערך של העבודה היתההייתה חלק מהותי מהתיאוריהמהתאוריה הכלכלית של [[קרל מרקס]], והיא עדיין מקובלת בקרב האסכולה האורתודוקסית של [[מרקסיזם|המרקסיזם]] כיום<ref>מעות: אגרון הכלכלה והמינהל והעסקים, עורך: איתן אבניאון</ref>.
 
תיאורייתתאוריית הערך של העבודה איבדה מחשיבותה וממעמדה בסוף המאה ה-19, בעקבות תיאוריותתאוריות חדשות שהתבססו על החשיבות של ה[[תועלת שולית|ערך השולי]] בתהליך הכלכלי, אותן פיתחו במקביל הלוגיקן הבריטי [[ויליאם סטנלי ג'בונס]], הכלכלן האוסטרי [[קרל מנגר]] והכלכלן והמתמטיקאי הצרפתי [[לאון ואלרה]]<ref>Schumpeter, p.829-827</ref>.
 
==מושגי יסוד בתאוריית הערך של העבודה==
שורה 23:
תאוריית הערך של העבודה, הן בגרסה של [[דייוויד ריקרדו]] והן בגרסה של [[קרל מרקס]], מתעלמת באופן מודע את אותן סחורות נדירות (scarce commodities) שאינן יכולות להתרבות על ידי עבודה, וקובעת כי בשל מיעוטן ההשפעה שלהן על התהליך הכלכלי היא זניחה<ref>Schumpeter, p.592, 596</ref>. התאוריה גם מבדילה בין איכות העבודה לכמותה; כך, שעת עבודה של תכשיטן מומחה עשויה להיות שווה מבחינה כמותית לשלוש עבודה של שוליה. במקרה זה, העבודה שהשקיע התכשיטן בעבר – במסגרת לימודיו ועבודתו המקצועית – משמשת כמעין "מקדם" הקובע את ערכה (value) של העבודה הנוכחית.
 
==היסטוריה של תיאורייתתאוריית הערך==
===לפני אדם סמית===
הדיון הפילוסופי בנוגע לשאלת הערך של מוצרים ושירותים החל כבר בעת העתיקה. הפילוסוף היווני [[אריסטו]] הבחין בין ערך השימוש של מוצר או שירות לבין ערך החליפין שלו, וגם הצביע על כך שערך החליפין נסמך במידה מסוימת על ערך השימוש<ref>Schumpeter. p.60</ref><ref>[http://www.tcd.ie/Economics/SER/archive/1996/MFOGARTY.HTM A History of Value Theory], Martin Fogarty. Par.3</ref>. אבחנה זו שימשה בסיס למה שנודע לאחר מכן כ[[פרדוקס הערך]]: מדוע יש מוצרים שערך השימוש שלהם גבוה מאוד אך ערך החליפין שלהם נמוך (כמו מים), ולעומתם למוצרים אחרים בעלי ערך שימוש נמוך יש ערך חליפין מאוד גבוה (כמו יהלומים). פרדוקס זה (שזכה גם לכינוי "פרדוקס המים והיהלומים") היה ידוע כבר בעת העתיקה, אך נוסח באופן מלא רק ב[[עושר האומות]] של [[אדם סמית']]<ref>Smith, 1.4.13</ref>.
 
[[פילוסופיה נוצרית|הפילוסופים הנוצרים]] ב[[ימי הביניים]] חידדו את ההבחנה, ופיתחו מעין גרסה מוקדמת של תיאוריהתאוריה שמסבירה את אופן קביעת התמחור במערכת הכלכלית. בימי הביניים המאוחרים, בסוף [[המאה ה-13]] ותחילת [[המאה ה-14]], גרסו פילוסופים נוצרים כמו [[תומאס אקווינס]] וממשיכיו כי לאדם יש זכות ליהנות מפרי עמלו; עם זאת, היתההייתה זו בעיקר תפיסה מוסרית ולא ניתוח אנליטי של התהליך הכלכלי<ref>Schumpeter. p.91</ref>. הפילוסוף הנוצרי [[ג'ון דנס סקוטוס]] פיתח במקביל תיאורייתתאוריית ערך ראשונית שהתבססה על עלות<ref>Ibid, p.92</ref> (Cost Theory).
[[קובץ:SirWilliamPetty.jpg|ימין|ממוזער|200px|סיר ויליאם פטי, 1650. הניסוח המוקדם ביותר של תיאורייתתאוריית הערך של העבודה]]
הפילוסוף הבריטי [[ג'ון לוק]] טען בספרו "שתי מסכות על הממשל המדיני" (1689) כי זכות הקניין קשורה לעבודה ובמידה רבה נסמכת עליה. בפרק החמישי של המסכת השנייה בספר כתב לוק כי "אף על פי שהארץ וכל היצורים הנמוכים ניתנו במשותף לבני האדם, כל אדם הוא בעל קניין ביחס לגופו שלו; ורק הוא בלבד יש לו זכות לגופו. עבודת גופו ועמל כפיו - על כל אלה אפשר לומר על פי הדיוק שאמנם לו הם. כל דבר איפוא שהאדם מפקיעו מהמצב שהתקין לו הטבע, הריהו מערב בו את עבודתו ומוסיף עליו משהו משלו, ובאורח זה הופך לקניינו"<ref>לוק, עמ' 22</ref>. בפרק זה מדגיש לוק את החשיבות של העבודה לעומת האדמה, כשני המשתנים העיקריים שקובעים את הערך של התוצר, ומציין כי "הדוגמה הברורה ביותר לכך היא אומות אמריקה, העשירות באדמה ועניות בכל מותרות החיים... בגלל החסר בשיפור [האדמה] באמצעות עמל, אין הם נהנים אפילו ממאית הנוחות ממנה אנו נהנים, וכל מלך של נחלה רחבה ופורייה שם ניזון, מתגורר ועוטה בגדים גרועים משכיר יום באנגליה".
 
עם זאת, בחיבורו "Some Considerations on the Consequences of the Lowering of Interest and the Raising of the Value of Money", שהתפרסם בשנת 1692, פיתח לוק תיאורייתתאוריית מחירים שבה הערך של כל מוצר או שירות נקבע באופן לפי כללי ההיצע והביקוש. במאמר זה מתייחס לוק שוב ל[[פרדוקס הערך]], ומצביע על כך שלדברים השימושיים ביותר – כמו אוויר ומים – אין לרוב שום ערך חליפין. הוא סיכם בקביעה כי בדברים כשלעצמם אין שום ערך קבוע מראש, והמחיר שלהם נקבע לפי התועלת שהם מביאים לרוכש והשפע או המחסור בהם ברגע נתון<ref>'''[http://mises.org/journals/jls/2_4/2_4_3.pdf John Locke and the Value Theory of Labor]''', Karen I.Vaughn, Journal of Libertarian Studies, Vol.2, No 4, p.326-311</ref>.
 
במהלך [[המאה ה-17]] פיתח הפילוסוף והכלכלן הבריטי [[ויליאם פטי]] (Petty) תיאוריהתאוריה שהסתמכה על עבודה ואדמה כשני המקורות לערך הכלכלי של הסחורה. פטי, שהיה הראשון לנסות להסביר את המערכת הכלכלית במונחים של מספרים, מידות ויחסים במקום באופן מילולי (ופיתח כך תחום חדש לו הוא קרא "אריתמטיקה פוליטית")<ref>Schumpeter, p.209-211</ref>, ניסה ליצור בסיס משותף לאומדן התרומה של העבודה ושל האדמה לערך המוצר, וקבע כי התרומה מעבודה של אדם מבוגר במשך יום שווה לקרקע שיכולה לגדל מזון שיספיק לאותו אדם במשך יום אחד<ref>Shumpeter, p.214</ref>. ההיסטוריון האמריקאי ורנן לואיס פרינגטון (Parrington) מייחס לפטי את הניסוח המוקדם ביותר של תיאורייתתאוריית הערך של העבודה<ref> Parrington, Vol 1, Chapter 3</ref>.
 
הכלכלן האירי-צרפתי [[רישאר קנטיון]], שכתב במחצית הראשונה של [[המאה ה-18]], החזיק בתפיסה דומה לזו של פטי, אך קבע כי את העבודה יש להבין במונחים של אדמה, ובכך הציב למעשה את האדמה כיחידת העלות הבסיסית בתהליך הכלכלי<ref>Schumpeter, p.221-219</ref>. קנטיון טען כי התרומה של האדמה והעבודה קובעת את הערך הפנימי (Intrinsic Value), אולם בסופו של דבר המחירים של הדברים בשוק נקבעים לפי כללי ההיצע והביקוש, וההעדפות הסובייקטיביות של קהל הצרכנים.
 
קנטיון השפיע מאוד על [[האסכולה הפיזיוקרטית]], שרעיונותיה היו פופולריים בצרפת במחצית השנייה של [[המאה ה-18]]. בקרב האסכולה הפיזיוקרטית, שהעמידה את האדמה והחקלאות במרכז ההליך הכלכלי, התפיסה המקובלת היתההייתה שמחירו של מוצר נקבע לפי כללי ההיצע והביקוש, ובהתאם לתרומה הסובייקטיבית של המוצר להנאתו של הרוכש<ref>Schumpeter, p.221-219</ref>. עם זאת, הפיזיוקרטים אימצו במידה רבה את אמונתו של קנטיון ב"ערך פנימי" קבוע של המוצר, שנקבע בהתאם לעלות הפקתו. מקרב הפיזיוקרטים, הכלכלן [[אן רובר ז'אק טורגו]] פיתח תיאוריהתאוריה של ערך שבמובנים רבים הטרימה את תיאוריותתאוריות הערך השולי שהתפתחו בסוף [[המאה ה-19]]<ref>Rothbard, p.391-390</ref>, והתבססה על תפיסה משתנה של ערך שנסמכת על עלות ההשקעה, הביקוש והתמורה הפוחתת שניתן לקבל עבור כל מוצר חדש שמיוצר (תמורה שולית פוחתת).
 
===הכלכלנים הקלאסיים===
====אדם סמית====
הפילוסוף והכלכלן אדם סמית, שנחשב לרוב כמייסד האסכולה הקלאסית בכלכלה, הציג בתחילת הפרק השישי של ספרו [[''עושר האומות'']] (1776) גרסה משלו לתיאורייתלתאוריית הערך של העבודה. לפי סמית:
[[קובץ:AdamSmith.jpg|שמאל|ממוזער|200px|אדם סמית', 1787. הציע כמה רעיונות למקור ערך החליפין של המוצרים]]
{{ציטוט|תוכן="בשלבים המוקדמים של החברה, שקודמים לתהליך צבירת ההון וחלוקת האדמה, היחס בין כמויות העבודה הדרושות ליצירת המוצר נראית כמשתנה היחיד שיכול לקבוע את ערך החליפין שלו מול מוצרים אחרים.... אם בקרב אומה של ציידים, למשל, כמות העבודה הנדרשת לציד של בונה (Beaver) היא כפולה מכמות העבודה הנדרשת לציד של צבי (Deer), אז באופן טבעי ערך החליפין של בונה אחד יהיה שני צבאים. טבעי כי מוצר שלהפקתו נדרשים שני ימי עבודה או שתי שעות עבודה יהיה שווה פי שניים ממוצר שלהפקתו נדרש יום עבודה אחד או שעת עבודה אחת"<ref>סמית', 1.6.1</ref>}}
 
הפסקה בנוגע ליחס החליפין בין הבונה לצבי, שנסמך על העבודה שהושקעה בציד של כל אחד מהם, נחשבת לדוגמה המובהקת ביותר (ואולי היחידה) של תיאורייתתאוריית הערך של העבודה ב"עושר האומות"<ref>Vaughn, p.312</ref><ref>Schumpeter, p.310</ref>. עם זאת, כפי שסמית' מציין, היא מתייחסת לשלבים מוקדמים יותר של החברה האנושית. בפרק החמישי מציג סמית' רעיון אחר בנוגע למקור הערך, שאינו עולה בקנה אחד עם התיאורייההתאוריה "הטהורה" שבאה לידי ביטוי בדוגמה הפשוטה של הצבי והבונה<ref>Schumpeter, p.309</ref><ref>Whitaker, p.9</ref>. לפי רעיון זה, הערך של המוצר או השירות לא נגזר מכמות העבודה שהושקעה בו באופן ישיר, אלא מכמות העבודה שהוא יכול לחסוך עבורו:
{{ציטוט|תוכן="המחיר האמיתי של כל דבר, מה שכל דבר עולה באמת לאדם הרוצה להשיגו, הוא הטרחה והעמל שהושקעו בהשגתו. שוויו של כל דבר לאדם שהשיגו ורוצה להיפטר ממנו או להחליפו במשהו אחר, הוא הטרחה והעמל שהוא יכול לחסוך לו, ושאותו הוא יכול לאכוף על אנשים אחרים. מה שנרכש בכסף או במוצרים נרכש בעבודה, ממש כאילו השגנו אותו בעמלנו אנו. כסף זה או מוצרים אלו אכן חוסכים מאיתנו עמל זה. הם כוללים את הערך של כמות מסוימת של עבודה שאותה אנו מחליפים במה שאנו סבורים באותו זמן שהוא כולל ערך כזה בכמות שווה. עבודה הייתה המחיר הראשוני, כסף-הרכישה המקורי ששילם עבור כל הדברים. לא היה זה זהב או כסף, אלא עבודה, שבאמצעותם נרכש במקורו כל העושר שבעולם; וערכו, לאלו המחזיקים בו ולאלו הרוצים להמירו במוצרים חדשים, שווה במדויק לכמות העבודה שאפשרה להם לרכוש אותו"<ref>סמית', 1.5.2</ref>}}
שורה 51:
לפי פסקה זו, העבודה אינה משמשת בהכרח כמקור לערך הפנימי של המוצרים, אלא כיחידת מדידה (בדומה לכסף) שבעזרתה אפשר להשוות בין סחורות ושירותים שונים.
 
בפרק השישי ב"''עושר האומות''" הציג סמית' תיאוריהתאוריה נוספת, לפיה אין חשיבות מהותית לערך השימוש של המוצר, ואילו המקור של ערך החליפין הוא עלות ההשקעה של החברה או העסק:
 
{{ציטוט|תוכן="משכורות, רווח ורנטה הם שלושת המקורות העיקריים לכל ההכנסות כמו גם לכל ערך החליפין. כל יתר ההכנסות נגזרות בסופו של דבר מאחד או יותר מרכיבים אלה"<ref>Smith, 1.6.17</ref>}}
 
אפשר לראות ברעיון זה את הגרסה של סמית לתיאורייתלתאוריית עלות של הערך<ref>Whitaker, p.21-17</ref><ref>Schumpeter, p.309</ref> (Cost Theory of Value), שבמידה רבה אינה עולה בקנה אחד עם הרעיונות האחרים שלו בנוגע למקור הערך<ref>Schumpeter, p.310</ref><ref>Whitaker, p.14</ref>.
 
====דייוויד ריקרדו====
שורה 62:
ריקרדו זיהה את ערך החליפין של החפצים ככוח הקנייה שהם מעניקים לבעליהם, הנמדד בחפצים אחרים<ref>ריקרדו, עמ' 13</ref> (The power of purchasing other items). בניסיון להסביר את הגורמים המשפיעים על ערך החליפין טען ריקרדו כי "ערך החליפין של הנכסים בעלי התועלתיות נובע משני מקורות: מנדירותם ומכמות העבודה הנחוצה לרכישתם", אך כיוון שהנכסים הנדירים, כלומר אלה שלא יכולים להתרבות על ידי עבודה, מהווים "רק חלק קטן של רוב הנכסים המתחלפים בשוק יום יום", ניתן להזניח את השפעתם על ההליך הכלכלי. בהתאם לכך קובע ריקרדו כי בתנאים של תחרות מושלמת, היחס בין ערך החליפין של הסחורות ייקבע לפי כמות העבודה הנדרשת להפקתן<ref>Schumpeter, p.592</ref>.
 
על אף שריקרדו אימץ את הרעיון שמציע סמית ב"עושר העמים", הוא ביקר אותו על חוסר העקביות שלו בשימוש במושג "עבודה", ועל תיאוריותתאוריות הערך הנוגדות שמופיעות בחיבור<ref>Schumpeter, p.590</ref>. הוא טען כי סמית' משתמש במושג "ערך" בשני מובנים שונים – כדי לציין את כמות העבודה שהושקעה בהפקתו, וכיחידת מידה שרירותית בתוך המערכת הכלכלית:
 
{{ציטוט|תוכן="אדם סמית', שהסביר באופן כל כך מדויק את המקור הריאלי של ערך החליפין, ושבהתאם לזה היה מוכרח לקבוע כי כל הנכסים יפים פחות או יותר לפי כמות העבודה היתרה או הפחותה שהושקעה ביצירתם, קבע בעצמו קנה מידה נורמלי שני לערך, והוא מדבר על חפצים פחות או יותר יפים בה במידה שהם מתחלפים לפי קנה המידה הנורמלי הזה. פעם הוא מדבר על דגן ופעם עבודה כקנה מידה נורמלי; לא כמות העבודה המשמשת ליצירת חפץ כלשהו, אלא הכמות עליה הוא יכול לפקוד בשוק"<ref>ריקרדו, עמ' 39</ref>}}
שורה 68:
ריקרדו לא ביקש לקבוע קנה מידה נורמלי ובלתי משתנה לערך הריאלי של החפצים, אלא למצוא את הגורם אשר קובע את יחס החליפין בין החפצים השונים. לטענת ריקרדו, רק כמות העבודה המושקעת בהפקת המוצר יכולה להיות גורם שכזה<ref>Schumpeter, p.590-591</ref>. ריקרדו לא ראה את כמות העבודה המושקעת במוצר אחד כגורם הקובע את ערכו המוחלט, אלא כגורם הקובע את הערך היחסי של הסחורה לעומת סחורות אחרות, שגם ערכן היחסי נקבע לפי כמות העבודה שהושקעה בהן: "הכמות היחסית של הנכסים הנוצרים על ידי עבודה היא הקובעת את ערכם היחסי בהווה ובעבר"<ref>ריקרדו, עמ' 41</ref>. בתוך כמות זו כלל ריקרדו לא רק את העבודה הישירה שמבצע העובד, אלא גם את העבודה שהושקעה ביצירת הכלים הדרושים להפקת הסחורה (כמו רובה או מלכודת בדוגמת הבונים והצבאים של סמית'): "ערך החליפין של הנכסים הנוצרים עומד ביחס אל העבודה ששימשה ליצירתם; כלומר לא רק ליצירה הבלתי אמצעית כי אם גם ליצירת כל אלה המכשירים והמכונות הנחוצים להצלחת העבודה המיוחדת שנעשתה בסיועם"<ref>ריקרדו, עמ' 47-46</ref>. בהערת אגב הזכיר ריקרדו כי גם איכות העבודה משפיעה על כמותה, כך שליום עבודה של תכשיטן מומחה, למשל, יהיה ערך גדול יותר מיום עבודה של פועל פשוט<ref>Whitaker, p.25</ref>.
 
מבחינה תיאורטיתתאורטית, ריקרדו הבחין בין ערך החליפין של העבודה, שבמידה רבה בא לידי ביטוי בשכר, לבין השימוש ביחידת עבודה כבסיס למערכת החליפין בכללותה. בתיאוריהבתאוריה של ריקרדו ערך החליפין של העבודה יכול להשתנות, אבל הערך של יחידת העבודה עצמה נשאר קבוע<ref>במכתב לכלכלן ז'אן בסטיסט סיי טען ריקרדו כי סיי מפרש אותו לא נכון כשהוא טוען שריקרדו סבור כי ערך העבודה קובע את ערך הסחורה. הוא מסביר כי כוונתו היא ש"הכמות היחסית של עבודה הנחוצה להפקה קובעת את החליפין של הסחורה המיוצרת". מצוטט אצל Whitaker, עמ' 25</ref>. ריקרדו טען כי ערך החליפין של העבודה יכול לרדת אם למשל חלו שיפורים בהליכי הייצור של החיטה, המשמשת לצורכי המחייה של העובדים. בדוגמה זו כמות העבודה הנדרשת לצורך הפקת החיטה נכללת בתוך כמות העבודה שמייצרים העובדים, ולכן אם חלה ירידה בכמות העבודה הנדרשת להפקת החיטה, תרד גם כמות העבודה היחסית שמייצרים העובדים<ref>ריקרדו, עמ' 43-42</ref>. במקרה כזה, נראה ירידה בשכר (כלומר בערך החליפין של הסחורה), על אף שלא יחול שינוי ביחידת העבודה עצמה.
 
ריקרדו היה מודע לכך שבפועל, מחירי השוק של מוצרים וסחורות (Actual Prices) יכולים להיות שונים מהערך היחסי העולה מהתיאוריהמהתאוריה שלו, אולם הוא טען כי תיאורייתתאוריית הערך שלו מתייחסת לרמה של "מחירים נורמליים", כלומר למחיר שעליו יתייצבו הסחורות כשהתנודות האקראיות של השוק ישככו. רעיון זה מטרים תיאוריותתאוריות כלכליות בנוגע לשיווי משקל כללי בשוק (General Equilibrium) שהתפתחו בסוף [[המאה ה-19]]<ref>Schumpeter, p.593</ref>.
 
בפרק הרביעי של "עקרונות הכלכלה" הוסיף ריקרדו לתיאוריהלתאוריה שלו גם את ההשקעה בהון ואת נכסי ההון המשמשים לצורך הפקת הסחורה כגורם המשפיע על ערכה. קצב ההתבלות של אותם נכסים (פחת), ההשקעה הנדרשת ליצירתם ואופן השימוש בהם משפיעים גם על הערך היחסי: "ההבדל הזה בכושר קיומו של ההון היציב והרב-גוניות ביחסי הצירוף של סוגי ההון גורמים, חוץ מהעבודה הקטנה או הגדולה הנחוצה ליצירת הנכסים, עוד סיבה לשינוי בערך היחסי"<ref>ריקרדו, עמ' 51</ref>. בנוסף התייחס ריקרדו למשך ההשקעה כגורם הקובע את הערך היחסי: ההשקעה של חקלאי בזרעי חיטה, אותם יש לשתול ולגדל במשך שנה, אינה זהה להשקעה של אופה בזרעי חיטה, אותם הוא טוחן ואופה בתוך שבוע. מחזור הפעילות הקצר יותר של האופה מאפשר לו להחזיר את ההשקעה בתוך זמן קצר יותר<ref>ריקרדו, עמ' 52</ref>. בהתאם לכך הבחין ריקרדו בין שימוש בהון חוזר – כלומר השקעה בעלת מחזוריות קצרה, כמו חומרי גלם – לבין שימוש בהון יציב, כלומר השקעה בנכסים לטווח ארוך כמו מכונות וציוד.
 
האופן שבו פיתח ריקרדו את התיאוריההתאוריה שלו בפרקים ארבע וחמש ב"עקרונות הכלכלה" הביא פרשנים וכלכלנים בתקופה מאוחרת יותר לראות בתיאוריהבתאוריה שלו גרסה מוקדמת של תיאורייתתאוריית ערך של עלות הייצור (Cost Theory of Value), שבה עלות ההשקעה של היזם בכל שלב נקבעת באופן כללי לפי כמות העבודה שהוא נדרש להעסיק<ref>Schumpeter, p.594</ref><ref>Whitaker, p.23</ref><ref>Stigler, p.358</ref>.
 
=====הביקורת על ריקרדו=====
הרעיונות שהציע ריקרדו בנוגע לעבודה כגורם הקובע את הערך עוררו ביקורת מייד עם פרסום "עקרונות הכלכלה". הכלכלן הצרפתי [[ז'אן בטיסט סיי]] כתב בהקדמה למהדורה הצרפתית של הספר כי "נדמה שמר ריקרדו אינו כולל [בתרומה של המכונות לערך של הסחורה] את הרווח או הריבית על ההון הכלולה במחיר הסחורות"<ref>Stigler, p.362</ref>. [[תומאס מלתוס]], שפרסם את ספרו "''עקרונות הכלכלה המדינית''" בשנת [[1820]], ביקר את ריקרדו על כך שאינו כולל בתוך עלות העבודה גם את הרנטה על הקרקע. ריקרדו עצמו ראה בשאלת הערך בעיה סבוכה, ואף לא היה מרוצה לחלוטין מההסבר שהוא עצמו סיפק לה. במכתב משנת 1823, זמן קצר לפני מותו, כתב ריקרדו כי: "הקושי שבנושא הערך העסיק את מחשבותיי, אך מבלי למצוא באופן משביע רצון את דרכי החוצה ממבוך זה"; במכתב מוקדם יותר לתלמידיו הוא כתב כי: "אני לא שבע רצון מההסבר נתתי לעקרונות הקובעים (Regulate) את הערך"<ref>מצוטט אצל: Wihtaker, p.22</ref>.
 
בשנת [[1825]], שנתיים לאחר מותו של ריקרדו, פירסםפרסם ההוגה הבריטי [[סמואל ביילי]] מאמר בשם ''A Critical Dissertation on the Nature, Measure, and Causes of Value'', שביקר את רעיונותיו של ריקרדו. על אף שהמאמר לא זכה לפרסום נרחב בתקופתו, הוא השפיע רבות על הכלכלנים המובילים באותה התקופה.<ref>Schumpeter, p.599</ref> ביילי הצביע במידה רבה על הפגמים האנליטיים בתיאוריהבתאוריה של ריקרדו, כמו ההחלטה להזניח את התרומה של גורמים טבעיים להליך הכלכלי (סחורות נדירות, או כאלה שאי אפשר להגביר את כמותן על ידי עבודה), השרירותיות בשימוש במושג "יחידת עבודה" כמקור היחידה לערך, הבעיות שמעורר המושג "ערך נורמלי" במסגרת תיאורייתתאוריית הרווח של ריקרדו ועוד<ref>עוד על ההשפעה של סמואל ביילי: [http://www.ec.bgu.ac.il/monaster/admin/papers/0805.pdf Samuel Bailey and the question of his influence: a skeptical view], שמואל הולנדר, אוניברסיטת בן -גוריון, 2008</ref>.
 
לאחר מותו של ריקרדו בשנת [[1823]] המשיכו תלמידיו – ובעיקר [[ג'יימס מיל]] ו[[ג'ון רמזי מקולש]] (John Ramsey McCulloch) – לדבוק בתיאורייתבתאוריית העבודה שהוא הציע. מיל ומקוליש ניסו להתמודד עם הבעיה שיצרה שאלת הריבית בתיאוריהבתאוריה של ריקרדו, ו[[רוברט טורנס]] (Torrens) ניסה למנוע מהתאוריה "לגלוש" לקווים כלליים של תאוריית עלות (Cost) על ידי הגדרת העלות כ"עבודה צבורה"<ref>Whitaker, p.33</ref>. אולם האסכולה הכלכלית שהתגבשה סביב רעיונותיו של ריקרדו החלה לאבד ממעמדה וחשיבותה מייד לאחר מותו, בין היתר בשל חוסר היכולת של ממשיכי ריקרדו להתמודד עם הביקורת שהועלתה כלפי הרעיונות המופיעים ב"עקרונות הכלכלה"<ref>Schumpeter, p.478</ref>. עם זאת, רעיונותיו של ריקרדו המשיכו להשפיע על כלכלנים במשך המאה ה-19, בפרט בבריטניה ובגרמניה<ref>Schumpeter, p.479</ref>.
 
===הריקארדיאנים הסוציאליסטים===
שורה 91:
 
===קרל מרקס===
תיאורייתתאוריית העבודה של ריקרדו והשימוש שעשו בה הריקארדיאנים הסוציאליסטים השפיעה מאוד על [[קרל מרקס]]<ref>Schumpeter, p.506</ref>, והוא ניסה לעקוף את המכשולים בהם נתקל ריקרדו מכיוון אחר. בתחילת החלק הראשון של "הקפיטל" העלה מרקס את השאלה כיצד הסחורות – שערך השימוש שלהן כל כך מגוון ושונה זו מזו – בכלל ניתנות להשוואה על בסיס קנה מידה משותף, כלומר שיש להן בכלל ערך חליפין. התשובה של מרקס היתההייתה שמלבד ערך השימוש, הדבר המשותף לכל הסחורות (מלבד הנדירות, אותן הזניח מרקס בדומה לריקרדו) הוא שהן תוצר של עבודה אנושית<ref>Schumpeter, p.596</ref>:
[[קובץ:Karl Marx 001.jpg|שמאל|ממוזער|200px|קרל מרקס. "עבודה אנושית במצב מופשט" כמקור הערך של הסחורות]]
{{ציטוט|תוכן="אם נוציא מכלל שיקולינו את ערך השימוש של הסחורות, נותרת להם תכונה אחת משותפת – היותן תוצר של עבודה... אם נרחיק מעצמנו גם את ערך השימוש של סוגים שונים של עבודה המגולמת בהם [בסחורה], ואת כל האופנים הקונקרטיים של עבודה זו, לא נותר לנו דבר אלא מה שמשותף לכולן; כל הסחורות עוברות רדוקציה לאותו סוג של עבודה, עבודה אנושית במצב מופשט"<ref>הקפיטל, 1.1.12</ref>}}
שורה 97:
בדומה לריקרדו, גם מרקס הבחין בין שני מושגים שונים של "עבודה": הראשון מתייחס לכמות העבודה שמבוצעת (labor power), ונמדד בשעות, והשני מתייחס לערך הכולל של כמות העבודה שצורך העובד לקיומו, המגולמת בין היתר במזון, הכשרה ומגורים - ובמובן מסוים "מייצרת" את העבודה שהוא עושה בפועל<ref>Schumpeter, p.596</ref>. את יחידות העבודה בהן השתמש עבור "כוח העבודה" הגדיר מרקס כיחידה קבועה, הומוגנית ובלתי משתנה, המייצגת את כוח העבודה הממוצע בחברה.
 
לפי מרקס, הערך של כוח העבודה שמייצר כל עובד נקבע לפי כמות העבודה "הנדרשת מבחינה חברתית" (socially necessary) עבור קיומו, כך שהוא יוכל לייצר כוח עבודה בעצמו. כך, חידושים טכנולוגיים, שמקטינים את כמות העבודה הנדרשת להפקת מוצר כלשהו, מביאים לירידה בכמות העבודה ההכרחית מבחינה חברתית להפקת המוצר, ובכך מקטינים את ערך החליפין של עבודת הפועל העוסק במלאכה. מרקס מביא כדוגמה את תהליכי התיעוש בבריטניה, שם "המעבר לשימוש בנולי אריגה משוכללים [..] ככל הנראה הוריד בחצי את כמות העבודה הנדרשת לאריגת כמות מסויימתמסוימת של חוטים לבד. האורגים שהשתמשו בעבודת יד [...] המשיכו להזדקק לאותה כמות זמן כמקודם לאריגת הבד. כיוון שכך, התוצר של שעת עבודה אחת שלהם לאחר השינויים שיקף חצי שעת עבודה הכרחית מבחינה חברתית, ובהתאם ירד הערך שלה למחצית מערכה הקודם"<ref>מרקס, 1.1.16</ref>.
 
תאוריית הערך של העבודה שימשה את מרקס כדי להסביר את מה שהוא ראה כתהליך ההיווצרות של "ערך עודף" (surplus value) בתהליך הייצור הקפיטליסטי, וכבסיס לתיאורייתלתאוריית הניצול שלו (exploitation theory). לפי מרקס, ניתן למדוד את כמות העבודה שמבצע הפועל לפי הערך הכולל של כוח העבודה שמושקע אמצעים לקיומו ולהכשרתו. נניח שהערך הכולל של אותו כוח עבודה, לאורך חייו של הפועל, מתבטא בשש שעות עבודה ביום. המעסיק הקפיטליסט מחייב את הפועל לעבוד שמונה שעות ביום, כשהשעתיים הנוספות הן הערך העודף שקובע את הרווח שלו<ref>Schumpeter, p.649</ref><ref>Haney, p.387</ref>.
 
====הביקורת על מרקס====
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/תאוריית_הערך_של_העבודה"