סומייל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של לירוי נוגט (שיחה) לעריכה האחרונה של דוד שי |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 25:
בדומה לשאר הכפרים הערבים בסביבה, גם כפר סומייל מוקם על אחת מבמות רכס הכורכר, לצד הדרך היוצאת מ[[יפו]] ומובילה צפונה. ממיקומו הגבוה שלט הכפר על השדות ה[[חקלאות|חקלאיים]] וה[[פרדס]]ים אשר הקיפו את הכפר ואשר בהם עבדו תושביו. בתקופות הקטיף ואיסוף ה[[תבואה]], התיישבו לצד הכפר שבטים [[בדווים]] במחנות אוהלים, וכך התמלאו החושות הרבות אשר היו פזורות סביב לכפר בכוחות סיוע בעבודות השדה. את מתיהם קברו אנשי הכפר בבית הקברות 'עבד אל נבי', כיום בתחומי [[גן העצמאות (תל אביב)|גן העצמאות]].
כפר סומייל זכה לתנופה משמעותית בראשית [[המאה העשרים]]. על פי נתוני [[הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל]], מנתה בשנת [[1870]] אוכלוסיית הכפר 104 נפשות ששכנו ב-23 מבנים. בשנת [[1922]], מנתה אוכלוסיית הכפר 449 נפשות ששכנו ב-56 מבנים, ובשנת [[1931]] – 651 נפשות ששכנו ב-72 מבנים. על פי [[סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל|סקר הכפרים]] שנערך בשנת 1945 מספר התושבים היה 850. בסקר לא ניתנו נתוני שטח. חוקר [[היסטוריה של ארץ ישראל|תולדות ארץ ישראל]] [[דן יהב]] רואה בגידול זה, גידול התואם את גידולה של האוכלוסייה הערבית בארץ בתקופה הנידונה, וכזה המעיד על [[גידול טבעי]] בעיקרו<ref>דן יהב: יפו כלת הים, הוצאת תמוז, 2004</ref>. מאידך הגאוגרף פרופסור [[משה ברוור]], במחקרו, "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל" <ref>מרחבים 2, קובץ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 1975, 72-81</ref> שעסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר ב[[מישור החוף]], הגיע למסקנה שלפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים. כמו כן הגיע ברוור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי ו/או כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר
בשנת [[1884]] הגיעו דוד ו[[שרה איטה פלמן]] ומשפחתם לכפר וקנו 40 דונם על מנת להקים חווה חקלאית, הקרקע בחלקה הייתה נטועה פרדס. שמה של החווה לא ברור ומשתנה ממקור למקור בין השמות "גינת דוד" "נחלת דוד" "פרדס פלמן" ו"פרדס סומייל". אב המשפחה נפטר זמן קצר לאחר הגעתם אולם אשתו סירבה לנטוש את המקום והפרדס הפך תוך שנים ספורות לרווחי. תושבי יפו היהודים ביקרו בגינת דוד על מנת ללמוד איך לגדל הדרים. בשנת [[1878]] הוקמה [[פתח תקווה]] וה[[הרכבה (בוטניקה)|הרכבות]] לפרדסי פתח תקווה נקנו מגינת דוד. בשנת [[1936]] מכרה שרה-איטה את הפרדס לקבלני בניין תל אביביים, כפי שעשו אחרים מתושבי הכפר<ref>הימים היפים, שלמה שבא, 1972</ref>. בשנת [[1931]] הוקם בית ספר יסודי קטן לבנים בכפר.
בשנת 1938 עת בני המושבה הגרמנית [[שרונה (מושבה)|שרונה]] ערכו מצעדים נאציים ברחובות תל אביב עמדו והריעו להם תושבי סומייל.<ref>[[יורם קניוק]], '''פוסט מורטום''', הוצאת הקיבוץ המאוחד/ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 1992, ע"מ 38</ref> ב-9 בספטמבר 1940 [[הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב|הטיל חיל האוויר האיטלקי]] פצצות על תל אביב וגרם להרג 7 מתושבי סומייל.
במהלך שנת [[1947]] החלו תושבי הכפר הערביים לנטוש את בתיהם ולהשכירם לתושבים [[יהודים]]. ערב פרוץ [[מלחמת העצמאות]], החלה בריחה המונית של שאר תושבי הכפר. הבריחה נעשתה מתוך כוונה לשוב אל הבתים, כך שהבורחים לא לקחו עימם מטלטלים רבים ולא עזבו בהיסטריה גדולה. רוב אוכלוסיית הכפר עזבה למרכזי אוכלוסייה ערבית כדוגמת יפו ו[[לוד]].
| |||