מטרד לציבור – הבדלי גרסאות

העמדת ההגנה על האינטרס הציבורי כמהות ויסוד העוולה באה לידי ביטוי גם בפסיקות בתי המשפט. לשונו המפורשת של החוק לא מאפשרת לבית המשפט לקבל תביעה של יחיד שלא סבל נזק ממון במטרד לציבור, ולכן נדחו לא אחת תביעות של יחידים בטענה שהמחוקק לא השאיר "בידי כל מאן דהוא את ההחלטה אם טובת הכלל דורשת הגשת תביעה מחמת המטרד" (פסק הדין בעניין '''בלומנשטיין'''). עם זאת, במקומות בהם הרגיש שאינטרס הציבור מחייב זאת, בית המשפט ראה עצמו כמוסמך לחרוג מהכלל, ואפשר תביעה של יחידים בעניין ציבורי. כך, לדוגמה, הכיר בית המשפט בתביעה פרטית על מעשה הפוגע באינטרס הציבורי ומהווה מטרד לציבור, גם בלא שהיה קיים נזק ממון, כאשר המעשה נכנס גם לגדר עוולת מטרד ליחיד או החוק למניעת מפגעים (פסק הדין '''חברת חשמל נ' אבישר'''). דרך נוספת בה בית המשפט מביא לידי ביטוי את האופי הציבורי של העוולה בצורה ברורה עוד יותר, היא האופן בו הוא מפרש את הוראת סעיף 43(2) המתיר הגשת תובענה בידי פרט. הסעיף אמנם מאפשר ליחיד להגן על האינטרס הפרטי שלו באם סבל נזק ממון ממעשה הפוגע בציבור כולו, אך בתי המשפט דורשים שהמטרד נשוא התביעה יהיה כזה שאכן פוגע בציבור כולו, ודוחים בשתי ידיים תביעות כאשר מזהים שמדובר בפגיעה באינטרס פרטי גרידא, אשר רק מנסה לחסות תחת האצטלא של פגיעה בציבור (לדוג'לדוגמא, פסק הדין '''טליאס נ' מדינת ישראל''').