פרופסור מוריארטי – הבדלי גרסאות

בין השנים [[1891]]-[[1893]], פירסםפרסם דויל עשרים וארבעה [[סיפור קצר|סיפורים קצרים]] בעיתון הסטרנד, המתארים תעלומות שונות שפתר שרלוק הולמס. הולמס נהפך במהרה לדמות אהובה ואהודה, אך כתיבת סיפורי הולמס הסיחה את דעתו של דויל מנושאים אחרים שהתעניין בהם. הוא עצמו קיווה להיהפך למפורסם מכתיבת [[רומן היסטורי|רומנים היסטוריים]], ולא מספרי בלשות. על כן, הוא החליט להרוג את הולמס באחד מסיפוריו, וכך יוכל להתפנות לדברים אחרים. לשם כך, בסיפור "הבעיה הסופית", יצר דויל את דמותו של מוריארטי, הפושע היחיד שתואר כשווה להולמס, ועל כן האויב הגדול ביותר שלו. דויל הרג בסיפורו את הולמס ואת מוריארטי זה בידי זה, במוות הירואי שיספק את הקוראים, כך שלא יבקשו ממנו להחזיר שוב את דמותו של הולמס לחיים.

כפי שנאמר לעיל, מוריארטי הופיע לראשונה בסיפור "'''הבעיה הסופית'''". בסיפור זה, הולמס סיפר עליו שהוא ראש ארגון פשע גדול, הקשור כמעט לכל פשע באנגליה, ובתמורה לכסף או לטובות אחרות, האירגוןהארגון דואג לטובת הפושע או הפושעים, ומנקה אותם מכל פשע. בנוסף, הולמס סיפר שבמפגש שלו עם מוריארטי<ref>[[ארתור קונן דויל]], "'''שרלוק הולמס - כל הסיפורים חלק א''''", "'''הבעיה הסופית'''", הוצאת [[מחברות לספרות]], [[2010]], עמוד 452, "האמת היא, שבעת כניסתו חשתי מיד בסכנה האישית הגדולה האורבת לי. דרך ההצלה היחידה שהיתהשהייתה פתוחה לפניו היתההייתה השתקתי. כהרף עין חטפתי את האקדח מן המגירה ותחבתי אותו לתוך כיסי. הבגד הסתיר אותו מן העין".</ref> הוא ראה שלפרופסור יש יכולות היקש ומחשבה מעולים<ref>[[ארתור קונן דויל]], "'''שרלוק הולמס - כל הסיפורים חלק א''''", "'''הבעיה הסופית'''", הוצאת [[מחברות לספרות]], [[2010]], עמוד 453, "אני מכיר כל מהלך במשחקך. אינך יכול לעשות דבר לפני יום שני. היה זה דו- קרב בינך לביני, מר הולמס. אתה מקווה להיא אותי לספסל הנאשמים. אני מבטיח לך כי לעולם לא אעמוד בתא הנאשמים. אתה מקווה להביס אותי. אני מבטיח לך כי לעולם לא תצליח להביס אותי. אם תהיה מספיק פיקח להביא עלי חורבן, היה בטוח כי גם אני אעשה זאת לך".</ref>, מה שהופך אותו ליריב הראשון של הבלש שבאמת משתווה לו. למרות איומיו של מוריארטי, סירב הולמס לנטוש את החקירה כנגדו<ref>[[ארתור קונן דויל]], "'''שרלוק הולמס - כל הסיפורים חלק א''''", "'''הבעיה הסופית'''", הוצאת [[מחברות לספרות]], [[2010]], עמוד 453, "'חלקת לי מחמאות אחדות מר מוריארטי,' אמרתי. 'הרשה לי לחלוק גם לך מחמאה ולומר כי לו הייתי בטוח באפשרות הראשונה, הייתי מקבל בשמחה גם את האפשרות השנייה, למען טובת הציבור".</ref>. אנשיו של מוריארטי ניסו להרוג את הולמס מספר פעמים בגלל שהוא מצא די ראיות לחשיפת הארגון של מוריארטי. לאחר שהולמס הביא את כל הראיות לידי ה[[משטרה]], הוא נסע עם שותפו, [[דוקטור ווטסון]], אל [[מפלי הרייכנבאך]], אך מוריארטי עקב אחרי הולמס עד לשם והתעמת איתו. הולמס הלך לעבר המפלים, ושם הוא נאבק עם מוריארטי עד שנפל יחד איתו על המפלים ושניהם מתו יחדיו<ref>[[ארתור קונן דויל]], "'''שרלוק הולמס - כל הסיפורים חלק א''''", "'''הבעיה הסופית'''", הוצאת [[מחברות לספרות]], [[2010]], עמוד 456, "בדיקה של מומחים אינה מותירה מקום לספק בכך שמאבק אישי בין שני הגברים הסתיים- כפי שניתן היה לשער במצב כזה- בצניחתם מטה, לפותים זה בזרועותיו של זה. כל המאמצים למצוא את גופותיהם עלו בתוהו, ושם, עמוק בתוך היורה מטילת המורא של מים גועשים וקצף תוסס, ישכבו לעד הפושע ואלוף החוק הגדולים בדורם".</ref>.

בעקבות הלחץ שנוצר על דויל להחיות את הולמס, ובעקבות הפיתוי הכספי שנלווה עם החייאת סיפוריו, דויל החזיר את הבלש לחיים בסיפור "'''הרפתקת הבית הריק'''", ב-[[1901]]. בסיפור זה מתגלה לווטסון שהוא טעה בהערכתו, משום שהולמס הצליח באמצעות שיטת היאבקות [[יפן|יפנית]] מיוחדת, [[ברטיטסו|בריטסו]], להפיל את מוריארטי לתוך [[אשד]] רייכנבך שבקרבת ה[[עיירה]] [[מיירינגן]], והלה נהרג ואילו הולמס נותר בחיים<ref>[[ארתור קונן דויל]], "'''שובו של שרלוק הולמס - כל הסיפורים חלק ב''''", "'''הרפתקת הבית הריק'''", הוצאת [[מחברות לספרות]], [[2010]], עמוד 12, "כשהגעתי לקצה מצאתי את עצמי בין המצרים. הוא לא שלף כל נשק, אך נחפז לעברי וכרך את זרועותיו הארוכות סביבי. הוא הוא ידע כי משחקו שלו כבר הסתיים, ולא רצה אלא לנקום בי. התנודדנו יחד על דפת המפל. אבל אני, כזכור, יודע [[ברטיטסו|בריטסו]]- שיטת ההיאבקות היפנית- שהועילה לי לא פעם בעבר. השתחררתי מאחיזתו, והוא התנודד נואשות בזעקה איומה במשך שניות ספורות ופילח את האוויר בשתי ידיו. חרף כל מאמציו לא הצליח להשיב לעצמו את שיווי המשקל וצנח למטה. רכנתי מעבר לשפה וראיתי אותו נופל הרחק- הרחק. לבסוף פגע בסלע, דילג מעליו וצלל אל תוך המים".</ref>. למרות מותו של מוריארטי, המשיך דויל להשתמש בדמותו בעקיפין. ב"פרשת הבית הריק" מסופר שכמה מבכירי ארגון הפשע של מוריארטי המשיכו לפעול, כמו גם סגנו של מוריארטי, שניסה להתנקש בחיי הולמס. לאחר מכן, מוזכר מוריארטי שוב ושוב בידי הולמס, בין אם כתלונה על כך שאין יותר נבלים כמוהו, או כהשוואה בינו לבין פושע אחר. ב-[[1915]], השתתף מוריארטי בתפקיד פעיל יותר בספרו של דויל "[[עמק הפחד]]", שעלילתו מתרחשת לפני הסיפור "הבעיה הסופית". מוריארטי מוזכר בתחילת הסיפור, כשהולמס מכריז שהוא קיבל מידע מודיעיני על האירגוןהארגון ואחד מפשעיו, ומוכיח למפקח [[סקוטלנד יארד]] מקדונלד שהפרופסור הוא פושע, לפי זה שברשותו של מוריארטי ציור שעולה הרבה מעבר למשכורת ממוצעת של פרופסור. בסוף הסיפור, מוזכר רצח אחת מהדמויות המרכזיות בספר, והולמס אומר שמדובר בעבודה של מוריארטי.