פרידריך שליירמאכר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
EmausBot (שיחה | תרומות)
מ r2.7.2+) (בוט משנה: ru:Шлейермахер, Фридрих
אין תקציר עריכה
שורה 1:
[[תמונה: Friedrich Daniel Ernst Schleiermacher.jpg|ממוזער|250px|פרידריך שליירמאכר]]
'''פרידריך דניאל אֶרְנְסְט שְׁלַיֶירְמַאכֶר''' ([[גרמנית]]: '''Friedrich Daniel Ernst Schleiermacher''';{{כ}} [[21 בנובמבר]] [[1768]], [[ברסלאו]] – [[12 בפברואר]] [[1834]], [[ברלין]]) היה [[תאולוג]] ו[[פילוסוף]] [[גרמני]] אשר ידוע בעיקר בשל נסיונותיו הנועזים ליישב את הביקורת בקרב הוגי [[עידן האורותהנאורות]] על האורתודוקסיה ה[[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטית]] המסורתית. השפיע על התפתחות [[הביקורת העליונה]] וכתביו מהווים חלק מעמודי התווך של תחום ה[[הרמנויטיקה]] המודרנית. בשל השפעתו המכרעת על הלך הרוח הנוצרי הבא אחריו הוא לרוב מכונה "אבי התאולוגיה הפרוטסטנטית המודרנית". הגישה ה[[נאו-אורתודוקסיה|נאו-אורתודוקסית]] מן [[המאה ה-20]], שמייצגה הבולט הוא [[קארל בארת']], היוותה במובנים רבים נסיון להפחית את השפעתו.
 
לדעתו מאפיין המצב הטבעי הקדום של אנושות זו ההבנה הלא-נכונה של המציאות. על מנת להתגבר על המצב הבסיסי השגוי, זקוקים לפרשנות - ל[[הרמנויטיקה]]. ההרמנויטייקה היא אומנות ההתמודדות עם ההבנה המוטעית.
 
==אבי התיאולוגיה המודרנית==
שלירמאכר מבחין בין דתיות למוסריות. מרכז הדת הוא תחושת האינסוף, מה שמעבר לנו. אנחנו לא יכולים להכיר ולהבין את האינסוף, אלא רק לחוש בקיומו. כל אחד מבין זאת אחרת ולכן לכל פרט יש תחושה דתית משל עצמו. על ידי תקשורת אנושית יוצרים אחדות. הדת הופכת להיות נושא לשיח הציבורי, השיח מביא לסוג של הרמוניה ואחדות בתפישה הדתית.
שליירמאכר נחשב ל"אבי התיאולוגיה הנוצרית המודרנית". הגותו הדתית הושפעה מן "האחווה המוראבית" שבחיקה גודל - אחווה נוצרית אשר שמה דגש על חוויות ספיריטואליות, והן מן ההגות הפילוסופית - הקנטיאנית, השפינוזיסטית והפנומנולוגית בת זמנו. תפיסתו הדתית הינה, למעשה, ניסיון להיענות לאתגרים המודרניים מתוך החוויה הדתית ובכך להתגבר על ביקורת הדת האופיינית למודרנה. ספריו החשובים בנושא זה הם "על הדת" (1799) ו"האמונה הנוצרית" (1821).
 
==תפישת הדת של שליירמאכר==
שליירמאכר מפרש את תופעת הדת בגישה [[פנומנולוגיה|פנומנולגית]] שבמרכזה האדם היחיד.
דת איננה מערכת מושגית בהירה ומובנת שניתנת לניסוח שיטתי, אלא צורת חיים נבדלת שעיקרה בחווית האיחוד עם האינסופי. שליירמאכר דחה את הדאיזם כמייצר מושג אלוהות ודת חסרות חיות וחיוניות, שאינו משביע את הצורך הדתי. הדת היא אחד משלושת תחומי ההוויה של האדם: בידיעה עוסק המדע, בעשיה עוסק המוסר ובחוויה עוסקת הדת: פרקסיס היא מילוי חובה מוסרית מחד ואומנות מאידך, ספקולציה היא מדע, דת היא רגישות וטעימה מן האינסוף. המדע מושג באמצעות התבונה, הפרקסיס מכיל שני יסודות סותרים: חובות מוסריות המזוהות עם כפייה והכרח ויצירה אומנותית המזוהה עם החופש.
שליירמאכר מבחין בין 'דת אמיתית' המאפיינת קבוצה אליטיסטית של מאמינים לבין דתות מדומות המתבטאות בדתות הממוסדות ובקרב רוב המאמינים. הדתות המדומות מתחלקות לזרמים אינדיבידואליים המעמידים במרכזם את החיפוש אחר אושר אישי ודתות חברתיות-מוסריות המעמידות במרכזן את החוק, הסדר והמוסר וחיות למען מטרות על-אישיות. ההגות המודרנית תוקפת את מושגי הדת המסולפים הללו - ובצדק. הדת איננה מדע ואין ביכולתה לספק אמיתות [[אונטולוגיה|אונטולגיות]]; היא גם אינה קשורה למוסר ואינה דרך להגברת המוסר, באשר המוסר עומד ברשות עצמו תחת ביקורת התבונה המעשית; הדת אף איננה יצירת אומנות, באשר היא אינה פעולה המתחילה ונגרת בספירה האנושית.
הדת האמיתית היא טעימה מן האינסוף. המאמינים המבורכים האוחזים בהשקפה הדתית האמיתית הם שגרירים של אלהים, פרשנים שלו או של עבודתו, המראים את הדרך להפיכת אהבה עצמית לאהבת האינסוף. עצם ההנחה שהכוחות הסותרים הללו דרים יחד באדם מעידה על האינסוף המאחד אותם. הדת היא המעניקה לתחומים השונים אחדות אורגנית ולמאמין מגע ישיר עם האינסופי.
לאור זאת, עולה שרק גישה [[פנומנולוגיה|פנומנולגית]] עשויה להנהיר את הדת האמיתית. את הדת ניתן להבין רק מבפנים ומתוך נקודת המבט הדתית לחוות את העולם. דרך החוויה הדתית העולם חודר לתודעה והאדם חווה את עצמו כחלק מן הכוליות. שיאה של החוויה הדתית ב"דבקות" - המהווה אישור עז רגש של חוויות הזרימה. החיים הדתייים האמיתיים הם חידוש מתמיד של חוויות האיחוד - המבוססים על איחוד של רגשות ואינטואיציה. הדת היא כמו מוזיקה קדושה שצריכה ללוות את כל החיים.
 
===הדת והתנ"ך===
{{קצרמר|אישים}}
שליירמאכר אינו מבקר רק את מסגרות הדת הממוסדות, אלא גם מציע תפיסה חדשה של היחס בין המקרא לבין הדת האמיתית. המקרא אינו תיאור של הדת האמיתית, אלא מכיל אמונות אמיתיות בצירוף תיאורים שנועדו להמון. ככזה, התנ"ך אינו מורה פיסיקה ומטאפיסיקה, אלא מהווה משטח המראה לדת. את התנ"ך - גורס שליירמאכר - יש לקרוא לאור ההכרות המדעיות והמטאפיסיות שלנו ולא להפך.
 
==תלמידים ומבקרים==
[[הגל]] היה תלמיד ובר פלוגתא חריף של שליירמאכר - שניהם ביקשו להעניק חיוניות מחודשת לדת, אך בעוד ששליירמאכר שם דגש על החוויה הרגשית והאישית, הגל שם דגש על התבונה, המתבטאת בדינמיות של הרוח ההיסטורית - המזוהה עם אלהים. בעוד שעבור שליירמאכר הדת היא ממלכת היחיד, עבור הגל הדת האמיתית היא ממלכת ההתפתחות ההיסטורית.
[[שופנהאואר]] אף הוא היה תלמיד של שליירמאכר, אך ביקר את תורתו בחריפות ולעד לניסיון לחבר בין תפיסות דתיות לבין פילוסופיה ביקורתית.
ב[[קרל בארת]] ניתן לראות מבקר מימין של תפיסת הדת האנטי-ממסדית של שליירמאכר.
 
==הנקודה היהודית==
בשנות התשעים שליירמאכר היה שותף פעיל בסאלון האינטלקטואלי של מרקוס והנרייטה הרץ. הנרייטה לימדה אותו איטלקית והשמועות טענו כי ניהלו רומן אהבים.
 
==קריאה נוספת==
{{קצרמר|אישים}}
 
{{מיון רגיל:שליירמאכר, פרידריך}}