בן פקועה – הבדלי גרסאות

כאשר בזמן השחיטה היה העובר שבמעי האם מת, הכלאין מודיםספק ששחיטתהבכך ששחיטת אמו התירה אותו. כמו כן, אם העובר שנמצא בשחיטה הוא בן שמונה חדשים, כלומר - עדיין לא נשלמה התפתחותו, היתרוהותר מוסכםבוודאי, אפילוואפילו אם נמצא חי. אמנם, במקרה שנמצא בבטן האם עובר חי בן תשעה חדשים, נחלקו ה[[תנאים]] האם הותר או לא. לדעת [[רבי מאיר]], עובר זה הוא כבהמה בפני עצמה ואין שחיטת אמו מתירתו. לדעת חכמים, אף עובר זה מותר{{הערה|{{בבלי|חולין|עד|א}}.}}. למחלוקת זו משמעות נוספת, לגבי [[איסור אכילת חלב|חֶלבו]] של העובר, ו[[גיד הנשה]] שלו. שכן הדין הוא, שעובר שהותר על ידי שחיטת אמו, לא רק בשרו מותר אלא גם חלבו וגידו{{הערה|[[רש"י]] שם.}}. מכיוון שכך, לדעת חכמים המתירים עובר חי בן תשעה חדשים, יהיו חלבו וגידו מותרים גם כן{{הערה|זו דעת רוב הראשונים. אמנם ה[[רמב"ם]] ({{רמב"ם|קדושה|מאכלות אסורות|ז|ג}}), אוסר את חלבו וגידו של העובר, אף על פי שהוא מתיר את יתר הבשר בלא שחיטה.}}. ואילו לדעת רבי מאיר המצריך שחיטה בעובר כזה, יהיה דינם של חלבו וגידו ככל הבהמות ולא יותרו באכילה.

כאמור לעיל, כאשר מותר העובר על ידי שחיטת אמו, מותרים אף חלבו וגידו של העובר, וזאת למרות ששחיטה רגילה אינה מתירה איסורים אלו. איסור נוסף הקיים בגוף הבהמה, שאינו ניתר בשחיטה, הוא איסור [[דם]]. איסור זה נוהג אף בעובר, כמו ללאבבהמה חילוקרגילה{{הערה|בבלי שם.}}. אמנם, ה[[אמוראים]] נחלקו האם איסורו של דם זה חמור ככל דם, ויהיה עליו עונש [[כרת]]; זו דעת [[רבי יוחנן]]. או שאיסורו קל יותר, ולא יהיה בו עונש זה; כדעתזו דעת [[ריש לקיש]]. מחלוקת זו נאמרה לפי שיטת חכמים, המתירים גם עובר שהתפתחותו הושלמה ונמצא חי. לשיטת רבי מאיר האוסר עובר זה, אין כל הבדל בין דמו לבין דם שאר הבהמות.

בגמרא נשנו עוד דינים רבים הנוגעים למצבו יוצא הדופן של העובר, וכמה מחלוקות יסודיות נאמרו בעניינים אלו. הנושאים המדוברים כוללים, בין היתר, דין החֶלב של העובר אם נתלש ממנו ועודוכשהיה במעי אמו; דינו של עובר זה לגבי [[פדיון פטר חמור]] (האם הוא נחשב שה שניתן לפדות בו); ועוד נידונים רבים נוספים.