דהיישה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 37:
מחנה '''דהיישה''' (ב[[ערבית]]: '''مخيم الدهيشه''' – תעתיק מדויק: מח'ים אלדהישה) הוא [[מחנה פליטים]] [[הרשות הפלסטינית|פלסטיני]] מ[[דרום]]-[[מערב]] לעיר [[בית לחם]] בשטח [[הרשות הפלסטינית]]. אוכלוסיית המחנה מונה כ-9,400 נפש ([[2006]]), ושטחו כ-1.5 [[קמ"ר]].
המחנה הוקם בשנת [[1949]] על שטח של 430 דונם, שנרכש בשנת [[1943]] בידי [[הקרן הקיימת לישראל]] שהתכוונה להקים בו יישוב יהודי ומפעל{{הערה|איל זמיר, איל בנבנישתי, [http://jiis.org.il/.upload/jewland.pdf אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים], מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמוד 25}}, אך בעקבות [[מלחמת העצמאות]] הועבר לידי "האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב"{{הערה|1=איל זמיר, איל בנבנישתי, [http://jiis.org.il/.upload/jewland.pdf אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים], מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמוד 53}}. המחנה הוקם במטרה לאכלס זמנית 3,400 תושבי כפרים מן האזורים שממערב ל[[ירושלים]] ול[[חברון]]. לפי עדות תושבי המחנה, נקבצו בו פליטי 45 כפרים שנעזבו בעקבות [[מלחמת העצמאות]]. תחילה יושבו הפליטים ב[[אוהל|אוהלים]], ומשהפך מצב הפליטות לקבוע בנה עבורם [[אונר"א]] באמצע שנות ה-50 מבני קבע קטנים בשטח 6 מ"ר{{הערה|{{הארץ|שי פוגלמן|בחזרה לדהיישה|1.1881135|6 בדצמבר 2012}}}}. ברבות השנים הרחיבו תושבי המחנה את בתיהם או בנו חדשים ומשופרים תחתיהם, אך הצפיפות במחנה עדיין רבה, שכן מספר תושביו גדול פי שלושה מזה שעבורו נועד מלכתחילה. בשנת [[1972]], בשל צורך לפנות מקום ב[[דהיישה]], הורשו תושבי [[ואדי פוכין]] לחזור לכפרם ולבנות שם את בתיהם מחדש{{הערה|{{דבר|דני רובינשטיין|יושב מחדש הכפר הנטוש ואדי פוקין|1972/11/13|00107}};{{דבר||המשך|1972/11/13|00208}}}}.{{הערה|Delia Khano, [http://www.thisweekinpalestine.com/details.php?id=108 Stories from Palestine WADI FUQIN], This week in Palestine, November 2003}}
המחנה נמצא בטיפולה של עיריית [[בית לחם]] ונודע בהיותו מקומם של פעילים של [[האחים המוסלמים]] ו[[החזית העממית לשחרור פלסטין]]{{הערה|{{מעריב|עמוס גלבוע|כוכב בית לחם|1986/02/14|10900}}}}. המחנה גובל בכביש [[ירושלים]]-[[חברון]] (בעבר [[כביש 60]]), בקטעו העובר בסמוך לבית לחם. בעבר שימש כביש זה את התנועה בין ירושלים ליישובי [[גוש עציון]], ומכוניות ישראליות בקטע זה היו תדיר מטרה ל[[יידוי אבנים]] ובקבוקי תבערה מצד תושבי המחנה. צה"ל השתדל להתמודד עם יידויי האבנים אך לא הצליח למנוע את התופעה והמתנחלים באזור הפגינו נגד אזלת ידו של צה"ל{{הערה|{{מעריב|רפאל מן|ארנס הוקיע מתיישבים הלוקחים את החוק לידיהם|1984/01/04|00300}}}}. הרב [[משה לוינגר]] אף קיים שביתת שבת מול המחנה, אשר הסתיים לאחר שצה"ל השיג הסכמות עם נכבדי המחנה שהם ידאגו לשקט בגזרה וצה"ל יקל על התושבים. ההסכמה נשמרה לזמן מה{{הערה|{{מעריב||מקל וגזר מציע גורן לתושבי שכם|1985/11/28|00206}}}}, אולם עם הזמן ההבנות התרופפו ושוב אירעו ידויי אבנים מהמחנה{{הערה|{{מעריב||תקריות ביו"ש ביום השנה לטבח בסברה ושתילה|1986/09/18|00206}}{{ש}}{{מעריב||האבן שברה את שמשת הרכב ונחתה מתחת לכסא התינוק|1986/12/08|00302}}{{ש}}{{מעריב||מתפרעים ביו"ש הסתפקו אתמול ביידוי אבנים|1986/12/11|00104}}{{ש}}|{{מעריב|אבינועם בר יוסף|ננקטו אמצעים נגד המהומות ביהודה ושומרון|1987/02/12|00707}}}}. בעקבות זאת הקים [[צה"ל]] [[גדר]] מתכת בגובה 6 מטר שנועדה לחצוץ בין המחנה לבין הכביש{{הערה|{{מעריב|אבינועם בר יוסף|בששה ימים הבסתם את הערבים|1987/06/12|01300}}}}.
| |||