הטבת נזקי גוף – הבדלי גרסאות

השופט [[אהרן ברק]] מונה במאמרו "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", את הפונקציות השונות שממלאים [[דיני הנזיקין]], ובפרט דיני הנזיקין בישראל, תוך שהוא עומד על השפעתן בקביעת שיעור הפיצויים. פרשנותו של [[חוק]], העוסק בהענקת 'פיצויים' לניזוק, מתבצעת בהתאם למטרה החקיקתית שביסוד [[דיני הנזיקין]]. אם שיטת המשפט הספציפית שמה לעצמה למטרה להעניק סעד ולהסיר את הנזק שנגרם — לא יפסקו פיצויים מעבר לנזק שנגרם, גם אם אשמו של המזיק עולה על הנזק שנגרם. שיעור שונה של פיצויים היה נקבע, מקום בו שיטת המשפט מדגישה את הענשת המזיק, שאז היו נפסקים גם פיצויים עונשיים העולים על שיעור הנזק שנגרם. כך, היה נקבע שיעור פיצויים שונה, באםאם שיטת המשפט הייתה מבקשת לקדם פיצויים, שנועדו להרתעתם של מזיקים פוטנציאליים.

דוד קציר טוען, כי במציאות פתרון זה אינו תמיד ישים, כיוון שהוא אינו מקיף את שלל הסיטואציות המתקיימות בהטבת נזק. לדוגמה, במצבים בהם החלה ההתדיינות המשפטית בין הניזוק למזיק, אך המיטיב טרם ביקש שיפוי הוצאותיו, אין לדעת ממי יבקש הלה לגבות את שוויה של ההטבה שנתן ואם בכלל יבקש לגבותה. במצב זה הן המזיק והן הניזוק יכולים לטעון, כי הם צפויים לתביעה מטעם המיטיב. אם יבחר המיטיב לגבותה מהניזוק, ברי שאין לנכות שוויה מהפיצויים, ובאםואם יבחר לגבותה מהמזיק, חובה לנכותה. על-כן, עודנה עומדת שאלת ניכוי ההטבה מהפיצויים ובעקבותיה שאלת הטלת נטל השיפוי. הפתרון שהוצג לעיל אינו יכול לסייע לבית המשפט בבואו לפסוק פיצויים, בטרם ביקש המיטיב שיפוי הוצאותיו.

באשר למערכת יחסים זו של ניזוק-מזיק עולה השאלה, מהי השפעת החוק על זכות תביעתו של הניזוק כלפי המזיק? האם לאחר מתן ההטבה, עדיין עומדת לניזוק שהוטב, הזכות לקבל מהמזיק את מלוא הפיצויים להם היה זכאי ממנו לולא ההטבה, או שמא דמי ההטבה ינוכו מהפיצויים שיוטלו על המזיק? בתשובה לשאלה זו ניתן למצוא גישות שונות. מחד, ייתכן שעם ההטבה עוברת זכות התביעה למיטיב, וכתוצאה מכך נשללת זכות התביעה (בשיעור ההטבה) מהניזוק. הניזוק אינו זוכה לפיצוי מעבר לנזק שנגרם לו. גישה זו יכולה להוביל לכך, שהמזיק יהיה רשאי לנכות מסכום הפיצויים את ההטבה שקיבל הניזוק, וזאת גם אם ברור שהמיטיב אינו מתכוון לממש זכותו לשיפוי. בפועל, המזיק הוא שיהנה מההטבה. מאידך, ניתן לגרוס, שעל-אף ההטבה, זכאי הניזוק לתבוע מהמזיק את מלוא שיעור הפיצויים עבור הנזק לו גרם. במצב זה, התביעה נשארת במלואה בידי הניזוק, והלה זוכה בכפל פיצוי, באםאם המיטיב לא יתבע שיפוי הוצאותיו בגין ההטבה.

הטכניקה הראשונה מוצגת בחוק הנכים, בו נקבע, שהנפגע רשאי לבחור בין קבלת גמלה על-פי החוק, לבין קבלת פיצויים מכוח [[דיני הנזיקין]], אך לא יוכל לגבות פיצויי נזיקין ותשלומי תגמולים גם יחד, וזאת כדי למנוע כפל פיצוי. אותו הסדר חל גם לגבי חוק התגמולים לנפגעי פעולות האיבה וחוק חיילים שנספו במערכה. כפי שנאמר בעניין וייס נ' מאק: "''שמורות לו לנכה - עקרונית - שתי עילות תביעה מצטברות. ההוראה קובעת, עם זאת, כי הנכה אינו זכאי לגבות כספים על פי שתי העילות כאחת. המסקנה הברורה העולה מן ההוראה הזאת, היא, כי אין מניעה שהנכה יגיש, מלכתחילה, שתי תביעות שונות. אך המצב המשפטי משתנה מיד עם קבלת תשלום מכוח אחת העילות''". אם כן, ההוראה אינה מונעת תביעות כפל, אך היא מונעת פיצויי כפל. אם בחר הניזוק לתבוע רק את המזיק בנזיקין, אין הוא זכאי עוד לגמלה (הטבה) על יסוד חוקי הגמלאות, ועל-כן לא תתעורר שאלת הטבת נזק על ידי צד שלישי. אם בחר הנפגע לקבל גמלאות להן הוא זכאי מכוח חוק, לא יהיה עוד זכאי לקבלת פיצויים מהמזיק, ולמדינה (כמשלמת הגמלאות) עומדת זכות לשיפוי כנגד המזיק. באםאם יגיש הניזוק תביעה הן כנגד המדינה והן כנגד המזיק, הוא יהיה זכאי לקבלת פיצויים מהמזיק, ובלבד שישיב למדינה את גימלתו. חובת השבה זו לא תהווה תנאי להגשת תביעה נזיקית, אלא תנאי לגביית הפיצויים הנזיקיים. היוצא מהאמור לעיל, הוא שהמזיק מחויב במלוא נזקו, כיוון שלמדינה זכות לשיפוי כנגדו, ואילו הניזוק זכאי למלוא נזקו, אך רק עד כדי שיעור הנזק ולא מעבר לכך. ניתן לראות, כי בהתאם לקביעה בעניין לנקרי, כאשר ההטבה ניתנה על בסיס חובה שבדין, כלומר הניזוק קיבל גימלתו, איבד הניזוק את תביעתו מהמזיק בשיעור הגמלה.