יהדות בולגריה – הבדלי גרסאות

'''יהדות בולגריה''' היא קהילה יהודית מרובת [[קהל]]ים, המתקיימת באזור [[בולגריה]] מ[[המאה ה-2]] ועד ימינו. ב-[[1945]] הגיעה הקהילה לשיא גודלה ומנתה 49,172 נפשות.

 

 

לאחר [[המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878)]] זכתה [[ממלכת בולגריה|נסיכות בולגריה]] בעצמאות בפועל, מתוקף סיכומי [[קונגרס ברלין]]. ה[[חוקה]] הבולגרית החדשה הבטיחה זכויות נרחבות למיעוטים בנסיכות והקהילה מינתה רב ראשי שהובא מחוץ לגבולות בולגריה וניהלה את הקהילות ביישובים השונים באמצעות [[הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה|קונסיסטוריה]] מרכזית. לאחר עצמאות בולגריה התבססה מערכת החינוך היהודית באמצעות בתי הספר של רשת [[כל ישראל חברים]] ובמקביל הוחל בהקמתם של בתי ספר קהילתיים. התמורות בציבוריות היהודית כללו תהליך [[חילון]], בדומה ליהדות באירופה בכללה, והנהגות הקהילות היהודיות הוחלפו בהתאם לכך. בשלהי המאה ה-19, החלה פעילות [[ציונות|ציונית]] בבולגריה והשפיעה על [[עלייה לארץ ישראל]]. בני הקהילה היו שותפים להתיישבות ב[[חורן]], הקימו את [[מושבה]] ב[[הר-טוב]] ונמנו עם מקימי המושבה [[יבנאל]]. ב-[[1898]] נוסדה בבולגריה שלוחה של [[ההסתדרות הציונית]]. התקבלותו הרחבה של הרעיון הציוני בציבוריות היהודית, לוותה בדיון ציבורי סוער ואף למאבק על השליטה ברחוב היהודי, בין ניצי התנועה הציונית, נכבדי המשפחות העשירות שכונו '''נוֹטָאבֶּלִים''', לבין ממסד הרבנות הראשית בראשות הרב [[מרדכי אהרנפרייז]]. במקביל התחולל מאבק על דמותו של החינוך היהודי בבולגריה בין מוסדות החינוך הקהילתיים שנשלטו על ידי התנועה הציונית, לבין ראשי [[כי"ח|כל ישראל חברים (כי"ח)]]. כל המאבקים הוכרעו לבסוף לטובת התנועה הציונית, ורשת [[כי"ח]] עזבה את בולגריה.

בשלהי [[המאה ה-15]], תקופת שלטונו של [[באיזיט השני]] הגיעו [[מגורשי ספרד|מגורשי]] [[יהדות חצי האי האיברי|ספרד ופורטוגל]] ובתוכם משכילים ומלומדים רבים, והקימו קהילות ספרדיות נפרדות בערים השונות. היהודים השתלבו בכלכלה העות'מאנית וזכו לשגשוג כלכלי. במרבית היישובים התגבשו קהילות יהודיות שהורכבו מארבעה קהלים, קהל ספרדי גדול וקהלים רומניוטי, הונגרי ואשכנזי קטנים. ספרי שאלות ותשובות מלמדים על מחלוקות הלכתיות בין הקהילות השונות על רקע טענת הרומניוטים לבכירות בשל ותק הקהילה בבולגריה מחד ושל הקהילה הספרדית על רקע מספרם הגדול של בניה מאידך. ב-[[1526]], עם כיבוש [[בודפשט|בודה ופשט]] על ידי [[סולימאן הראשון]] הגיע גל מהגרים יהודים מהאזורים הכבושים אם מרצון או בכפייה. בעת הזו התבלטה קהילת פלובדיב כמובילה בקהילות בולגריה מבחינת מספר בניה ואיתנותם הכלכלית. בשלהי [[המאה ה-16]], תקופת שלטונו של [[מוראט השלישי]] הורע מצב היהודים בבולגריה והוטלו עליהם גזרות שנועדו לצמצם את הונם ורכושם לטובת קופת האוצר העות'מאני. מצב ביטחון הפנים התערער וב-[[1593]] נכבשה וידין בידי כוחות צבא הונגרים וגרמנים ובוצע [[פוגרום]] ביהודי העיר. המעטים ששרדו נפגעו ב-[[1596]] במהלך פלישתו של [[מיכאי האמיץ]] נסיך [[ואלכיה]] והקהילה פסקה מלהתקיים למשך כ-50 שנים.

 

 

במהלך [[המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768-‎1774)]] הושמד הצי העות'מאני על ידי הצי הרוסי והמסחר הימי העות'מאני שותק כמעט לחלוטין. כתוצאה מהמשבר, חודשו דרכי מסחר יבשתיות ופותחו חדשות וסוחרים יהודים השתלבו באפיקי המסחר החדשים. ביישובים אשר מוקמו לאורך נתיבי המסחר היבשתיים נוצרו קהילות יהודיות ובתעודות עות'מאנית וספרי שאלות ותשובות, מתועדות לראשונה קהילות יהודיות ב[[רוסצ'וק]], [[סליבן]], [[ברקוביצה]] ו[[סבישטוב]]. באותה העת פעל ב[[ניקופול (בולגריה)|ניקופול]] [[משיח שקר|משיח השקר]] [[יעקב פרנק]] והצליח להתסיס את קהילת העיר שהייתה כבר בתהליך נסיגה כלכלי ותרבותי בשל המלחמות המרובות באזור. בשלהי המאה ה-18 ובראשית [[המאה ה-19]], סוף תקופת שלטונו של הסולטאן [[סלים השלישי]] ותקופת שלטונו של [[מוסטפא הרביעי]] התחולל משבר שלטוני חריף באימפריה. הממשל המרכזי איבד את האחיזה על ה[[איילט]]ים וה[[ואלי (תואר שלטוני)|ואלים]] המקומיים נקטו במדיניות פנים עצמאית, הטילו מיסים שונים ונסמכו רבות על [[שוחד]]. באותה העת פעלו באזור בולגריה כנופיות שודדים מאורגנות שכונו [[קרדז'אלי]], על שם עיר מוצאם, שהטילו אימתם על סוחרים בדרכים ואף ערכו [[פרעות]] ביהודי קיוסטנדיל. אחד הוואלים, [[אוסמאן פאזוואנטואולו]], מרד בעות'מאנים וכוחותיו כבשו את פלבן ופרעו ביהודיה ובהמשך כבשו את וידין והפכו אותה ל[[עיר בירה|בירת]] הישות החדשה. במועד זה מתועדת לראשונה קהילה יהודית ב[[שומן (עיר)|שומן]]. ב-[[1830]] פרעו חברי [[מיליציה|המיליצייה]] העות'מאנית [[באשי באזוק|באשי בוזוק]] בתושבי סופיה ובכלל זה בבני הקהילה היהודית.

 

הסולטאן [[מהמוט השני]] ניסה להחיל סדרי מנהל מודרניים ולשפר את מצב ביטחון הפנים במסגרת התהליך הכולל שכונה ה[[טנזימאט]]. במסגרת התהליך חויבו גם הקהלים השונים בתוך קהילות הערים השונות להתאגד לכדי ישות קהילתית אחת ולמנות ועד מנהל בן 3 עד 5 חברים ומתוכו נציג אחד שייצג את הקהילה מול השלטונות. עידן "התחייה הלאומית הבולגרית" הביא עימו גם עוינות כלפי יהודי בולגריה משום שהיו מיעוט מועדף על פני הנוצרים והיו נאמנים לשלטון העות'מאני. עם זאת, המהפכן הבולגרי הנודע [[וסיל לבסקי]] (בבולגרית: Васил Левски; {{כ}}1837 - 1873) מצא מסתור בבתי יהודים בפלובדיב, רוסה, וידין ופאזארג'יק בעת שנרדף על ידי השלטונות העות'מאניים. המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-‎1878), הביאה עימה הרס וחורבן לחלק מקהילות בולגריה. וידין וניקופול הוחרבו בפגזי [[הצבא הרוסי]] ויהודי רוסה נמלטו מהעיר ל[[רומניה]] השכנה, חלקם לבלי שוב. הצבא הרוסי הביא עימו את ה[[אנטישמיות]] המסורתית ובמקביל חיילי הצבא העות'מאני הנסוגים [[ביזה|בזזו]] מכל הבא ליד. חיילים רוסים בסיוע תושבים מקומיים ערכו [[פוגרום|פוגרומים]] ביהודי קרלובו, קאזאנלק וסטארה זאגורה, וחיילים עות'מאנים פרעו ביהודי פאזארג'יק. יהודי ימבול נמלטו מהעיר מחמת הקרבות ושבו אליה רק לאחר הפסקת האש. העות'מאנים הנסוגים ניסו להעלות באש חלקים מהעיר סופיה ובני הקהילה היהודית נרתמו בהמוניהם לפעולות הכיבוי ומנעו את התפשטות הדליקה לרובעי המגורים. אליעזר כלב מנכבדי פלובדיב שהיה מקורב לשלטון העות'מאני הציל עשרות בולגרים מה[[גרדום]] העות'מאני, תוך תשלום שוחד נכבד מכיסו ולאחר המלחמה נקרא רחוב בעיר על שמו. מאות מיהודי בולגריה עזבו ביחד עם החיילים העות'מאנים והתיישבו בעיקר ב[[אדירנה]] ו[[איסטנבול]].{{הערה|שם=קשלסדורות1}}

 

==מעצמאות בולגריה ועד מלחמת העולם השנייה==