|
[[קלוד דביסי]] גילה גישה דו-משמעית - ובסופו של דבר פורייה ומועילה פי כמה - כלפי ההשפעה הווגנרית. התנסותו הראשונית באופרות של וגנר, בעיקר "[[פרסיפל]]", כבשה אותו כליל, אבל בהמשך ניסה דביסי להשתחרר מן הכישוף שהטיל עליו "הקוסם הזקן מביירוית". באופרה הייחודית שלו, "פליאס ומליסנד" (1902) ניכרת השפעתו של המלחין הגרמני בתפקיד המרכזי שניתן לתזמורת ובהתעלמות הגמורה מן ההבדל המסורתי בין אריה לרצ'יטטיב. אדרבא, דביסי התלונן שיש "יותר מדי שירה" באופרה קונבנציונלית והחליף אותה בדיקלום ווקאלי זורם, מותאם למקצבי השפה הצרפתית. סיפור אהבתם של פליאס ומליסנד נמנע מן התשוקות עזות היצרים, הכבירות, של [[טריסטן ואיזולדה]] הווגנרית והעדיף על פניהן דרמה סימבולית חמקמקה, שגיבוריה מסתפקים בביטוי עקיף לרגשותיהם. את אווירת המסתורין של האופרה מגביר תזמור המצטיין בדקות מרומזת ובעוצמה סוגסטיבית.
אברם אני אברם אתיופי נלמד אתכם אינזרה שיגה גרמנית נינ
==המאה העשרים ומעבר לה==
השנים הראשונות של [[המאה ה-20]] ראו עוד שתי אופרות צרפתיות שהצליחו, גם אם לא ברמת ההישג של דביסי, לקלוט השפעות וגנריות ולשמר בכל זאת תחושת אינדיבידואליות. היו אלה הדרמה הקלאסית החמורה של [[גבריאל פורה]], "פנלופ" (1913) והדרמה הסימבוליסטית הססגונית של [[פול דיקא]], "אריאן וכחול הזקן" (1907). הסוגות קלות הדעת יותר, אופרטה ואופרה קומיק, ראו ימים טובים בידי מלחינים כמו [[אנדרה מסאז'ה]] ו[[ריינלדו האן]]. לאמיתו של דבר, בעיני רבים היו אלה יצירות קלילות ואלגנטיות כגון אלה, שייצגו נאמנה את המסורת הצרפתית, בניגוד ל"כבדות הטווטונית" של וגנר. זו הייתה דעתו של [[מוריס ראוול]], שכתב רק שתי אופרות קצרות אך שנונות ורבות המצאות: "השעה הספרדית" (1911), פארסה שמתרחשת ב[[ספרד]]; ו"הילד והקסמים" (1925), פנטזיה המתרחשת בעולם הילדות, שבו חיות שונות וכל מיני רהיטים מתעוררים לחיים ומזמרים.
קבוצה של מלחינים צעירים יותר, שייסדו את מה שנודע כ[[קבוצת השישה]], היו שותפים ל[[אסתטיקה]] דומה לזו של ראוול. החברים החשובים ביותר בקבוצת השישה היו [[דריוס מיו]], [[ארתור הונגר]] ו[[פרנסיס פולנק]]. מיו היה מלחין פורה ורבגוני, שכתב במגוון צורות וסגנונות, החל באופרות הזעירות ( Opéras-minutes) בשנים 1927-28, שאף לא אחת מהן הייתה ארוכה מעשר דקות, ועד ל"כריסטוף קולומב" (1928) האפית. הונגר, יליד [[שווייץ]], ערך ניסויים בעירוב אופרה ו[[אורטוריה]] ביצירות כמו "המלך דוד" (1921) ו"[[ז'אן ד'ארק]] על המוקד" (1938). אבל מלחין האופרה המצליח ביותר היה פולנק, אף כי הגיע אל הסוגה באיחור, עם הקומדיה ה[[סוריאליזם|סוריאליסטית]] "שדי טירזיאס" ב-1947. בניגוד גמור לכך, האופרה הגדולה ביותר של פולנק, "הדיאלוגים של הכרמליטיות" (1957) היא דרמה רוחנית מיוסרת על גורלו של [[מנזר]] בתקופת [[המהפכה הצרפתית]]. פולנק כתב כמה מן האופרות, המעטות מאוד, שזכו לקהל מאזינים בינלאומי נרחב מאז [[מלחמת העולם השנייה]]. עוד מלחין מן התקופה שלאחר המלחמה שעורר עניין מחוץ לצרפת היה [[אוליביה מסייאן]], גם הוא, כמו פולנק, [[קתוליות|קתולי]] אדוק בדתו. הדרמה הדתית של מסייאן, "פרנסיסקוס הקדוש מאסיזי" (1983) דורשת [[תזמורת]] ו[[מקהלה]] עצומות ונמשכת ארבע שעות.
==לקריאה נוספת==
|
