הסכמה מדעת – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
התוספת בעירכה הקודמת הועתקה מפגיעה באוטונומיה
שורה 12:
 
== היבטים משפטיים בישראל ==
עוד בשנות ה-60 נקבע על ידי בתי המשפט בישראל החובה של הרופא לקבל הסכמה. אולם גבולות החובה טרם נדונו והשופט [[משה לנדוי]] הציג כראויות לדיון את הכללים{{הערה|[http://www.lawdata.co.il/UpLoad/PsakDin/239354.rtf דיון נוסף מס' 25/66]}}:
פיצוי על הפרת ההסכמה מדעת פותחה בישראל בפסיקה בפרשות כגון '''רייבי נ' וייגל'''<ref>ע"א 3108/91 '''רייבי נ' וייגל''', פ"ד מז(2) 497 (1993).</ref> (פרשה זו עסקה במנתח אשר במהלך ניתוח בגבו של פציינט החליט לבצע פרוצדורה נוספת. המנתח סבר כי הפרוצדורה הנוספת תשפר את מצבו של הפציינט ולכן הוא ביצע אותה על אף שלא קיבל הסכמה מן הפציינט לעשות כן. לרוע המזל, בעקבות ביצוע הפרוצדורה הנוספת נגרם נזק חמור ל[[עמוד השדרה]] של הפציינט. בית המשפט קבע כי ביצוע הפרוצדורה בנסיבות הללו עולה כדי התרשלות).<ref>'''שם''', פסק הדין של הנשיא [[מאיר שמגר]].</ref> דוקטרינת ההסכמה מדעת בגרסתה הישראלית קובעת שיש לספק לחולה את המידע הדרוש לאדם סביר כדי להחליט בעצמו בדבר נחיצות הטיפול.<ref>[http://elyon1.court.gov.il/files/97/530/061/L05/97061530.l05.htm ע"א 6153/97 '''יובל שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה'''], פ"ד נו(4) 746 (2002), בעמ' 755.</ref>
*יש לרופא שיקול-דעת בהתחשבו במצבו הרגשי ורמת האינטליגנציה של השואל על מנת שהסברו לא יפחיד את החולה?
*יש להתחשב במידת האמון שנותן החולה ברופא ובאיזו מידה מוסר את עצמו בידי הרופא על מנת שזה יחליט במקומו בדרך הטיפול הנאותה.
*בכל מקרה יש לבחון את השיגרה המקובלת בכור המבחן של 'רופא סביר'.
 
עם השנים התגבשה בפסיקה החובה על הרופא לקבל הסכמה מדעת תוך הסברת הסיכונים. כך למשל כתב השופט [[דב לוין]] בשנת 1986{{הערה|[http://www.nevo.co.il/psika_html/elyon/PADI-N-2-384-L.htm משפט אזרחי 560/84, נחמן נגד קופת חולים]}}:
:"אם הוסברו לתובע, בטרם הסכים, הסיכונים הכרוכים בבדיקה. ... כי אז ההסכמה תופסת ומחייבת, ואין לייחס לרופאים שביצעו את הבדיקה מעשה תקיפה או מעשה נזיקין כלשהו. אם לא הוסברו לו הסיכונים, כי אז ההסכמה חסרת נפקות, והבדיקה תיחשב כמעשה תקיפה המהווה עוולה בנזיקין"
 
הנשיא [[מאיר שמגר]] הסביר{{הערה|ראו למשל: [http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/PADI-NF-2-497-L.doc ע"א 3108/91 '''רייבי נ' וייגל'''], פ"ד מז(2) 497 (1993).}}{{הערה|וראו: [http://elyon1.court.gov.il/files/97/530/061/L05/97061530.l05.htm ע"א 6153/97 '''יובל שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה'''], פ"ד נו(4) 746 (2002), בעמ' 755.}}:
:"בפסיקה אשר עסקה בדרישה ... כי הסכמתו של חולה לטיפול רפואי תהא הסכמה מדעת, עוצב סטנדרד הגילוי הנדרש מרופא תוך התחשבות, בראש ובראשונה, בזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה. לאור זאת נקבע, כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול ... באימוץ אמת מידה זו נדחתה אמת המידה הרווחת בפסיקה האמריקנית, שבה ניתן משקל מכריע לפראקטיקה הרפואית המקובלת ... והאינטרסים של הפרט המקבל את הטיפול הועמדו במרכז. התיזה ... אינה תואמת את הגישה המקובלת, ואינני רואה מקום לקבלה."
 
בשנת 1996 חוקקה הכנסת את '''[[חוק זכויות החולה]], התשנ"ו-1996''' ובכך עוגנה הזכות להסכמה מדעת ב[[חוק]] באופן מסודר ומפורש, בין שאר זכויות המטופל ביחסיו עם מטפליו. חוק זכויות החולה עומד על הליך ההסכמה מדעת כזכות מרכזית ומהותית של המטופל.