מערכת המשלים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 23:
רק מיעוט מ-35 חלבוני המשלים נמצא בדם בכל עת. חלבונים אלו מצויים בדם בצורת [[זימוגן|זימוגנים]] - [[אנזים|אנזימים]] "רדומים", בלתי-פעילים - אשר מופעלים כשמזוהה נוכחותו של פתוגן. החלבונים המופעלים מפעילים בתורם זימוגנים נוספים של מערכת המשלים, וכך נוצרת שרשרת הפעלה (Cascade) סבוכה, המביאה בסופו של דבר להיווצרות החלבונים הסופיים, האחראיים לשלוש המשימות שפורטו לעיל. קיימים שלושה מסלולים בהם חלבוני המשלים מתעוררים לפעולה:
'''המסלול הקלאסי וה-MB-lectin''' מאוקטבים על ידי חלבונים שנקשרים לפני פתוגנים. במהלך הקסקדה האנזימתית שמאוקטבת בעקבות כך, חשוב שהאירועים המאקטבים הבאים יהיו מוגבלים לאותו אתר, כדי שהאקטיבציה של 3C גם תתרחש על פני הפתוגן ולא בפלסמה או על גבי תאי הגוף. תופעה זו נמנעת על ידי הקישור הקוולנטי של C4b לפני הפתוגן. חיתוך של 4C חושף קשר תיואסטרי פעיל על מולקולות ה-C4b, שמאפשרת קישור למולקולות שבסביבתו. במערכת המיידית, החיתוך של 4C מזורז על ידי 1C או MBL שקשורים לפני הפתוגן, ו-C4b יכול לקשור חלבונים או סוכרים סמוכים על פני הפתוגן. אם C4b לא יוצר קשר זה במהירות, הקשר התיואסטרי מפורק בעזרת הידרוליזה כך שC4b הופך להיות לא אקטיבי.
2C יכול להיחתך על ידי C1s רק שהוא קשור ל-C4b, ולכן C2b גם חייב להיות על פני הפתוגן שם הוא יוצר יחד עם C4b את הקונברטאז. האקטיבציה של מולקולות 3C מתרחשת על פני הפתוגן. כמו כן התוצר של חיתוך C3b גם עובר אינאקטיבציה אם הוא אינו קשור בצורה קוולנטית בצורה דומה ל-C4b.
כאשר C3b נקשר לתאי הגוף, ישנם מספר חלבוני בקרה של מערכת המשלים שנמצאים בפלסמה ועל גבי ממברנות התאים שמונעים מהמשך התגובה של מערכת המשלים.
הפרגמנטים הקטנים שנוצרים במערכת המשלים – C3a, C4a , C5a פועלים על רצפטורים ספציפיים כדי ליצור תגובות דלקתיות מקומיות. כל השלושה מגבירים התכווצויות של שרירים חלקים ואת החדירות של צינורות הדם. C3a ו- C5a פועלות על תאי האנדותל על מנת שייצרו מולקולות מדביקות ומאקטבות תאי מאסט לשחרר היסטימיים ו-TNF-α. הן גם מגייסות נוגדנים, משלים ותאים פגוציטים לאתר הדלקתי וגורמות להגברה של זרימת נוזלים ברקמות, מה שמגביר את תנועתם של תאים מציגי אנטיגן לבלוטות הלימפה ותורם להפעלה של המערכת האדפטיבית.
'''ה- membrane-attack complex''' מורכב מחלק חיצוני הידרופובי ותעלה הידרופילית פנימית, מה שמאפשר מעבר של מים ומומסים דרך ממברנת הפתוגן. הריסת השכבה הלפידית, שינוי גרדיאנט הפרוטונים מצידי הממברנה והחדירה של אנזימים כמו ליזוזום לתוך התא גורמים בסופו של דבר להריסת הפתוגן.
למרות התוצאות הההרסניות שיוצר הקומפלקס, תרומתו הכללית למערכת החיסון קטנה למדי. לכן הפעולות של אופסיניזציה והדלקתיות של מערכת המשלים ככל הנראה חשובות יותר בהגנה מפני הדבקה.
עקב ההשפעות ההרסניות של מערכת המשלים והצורה שבו הפעלתו מוגברת במהירות דרך קסקדה של אנזימים, יש מספר מנגנונים שפועלים על מנת למנוע אקטיבציה לא מבוקרת של המשלים.
כפי שכבר הוזכר, האקטיבציה של הזימוגנים השונים מתרחשת על פני פתוגנים והפרגמנטים המאוקטבים בדרך כלל נקשרים גם על פני הפתוגן או שהם עוברים אינאקטיבציה בעזרת הידרוליזה. עם זאת, כל מרכיבי מערכת המשלים מופעלים בצורה ספונטנית ברמה נמוכה בפלסמה, ומרכיבים מאוקטבים קושרים לפעמים חלבונים על פני תאי הגוף. ההשפעות ההרסניות שיכולות להיות לכך נמנעות על ידי סדרה של של חלבוני בקרה של המשלים, שמבקרים את הקסקדה בנקודות שונות.
[[קטגוריה:מערכת החיסון]]
| |||