גניזה – הבדלי גרסאות

{{ציטוט|תוכן="בכתלי בתי כנסיות [[בתי הכנסת הספרדיים|אשטאמבולי]] ו{{מונחון|ת"ת|תלמוד תורה}} אשר להספרדים ימצאו מערות קטנות אשר שם יצברו בלויי הספרים או השמות, גם כל הגניזות אשר בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בעיר יפנו במלאותםבמלאתם ויובאו להמערות האלו. ובעת אשר גם שני המערות האלו ימלאו עד תומן, אז יוּרָק כל הנמצא בהנה אל תוך סלי קש גדולים, וחלקי הספרי תורות יושמו בכדי חרס. ובקול המון חוגג יוציאו את בלויי הספרים עד מחוץ לעיר ושמה יגנזו ב[[בית הקברות סמבוסקי|אחת המערות]] אשר במורד [[הר ציון]].{{ש}}

וזאת תורת ההוצאה: על ידי הודעות מדבקות על כותלי בתי כנסיות ובתי מדרשות יודע לכל יושבי העיר יום המיועד להוצאת הגניזה. עוד בבוקר השכם ימלא הבית הכנסת אושטאמבולי והרחוב הסמוכה לה המון אדם רב. כשתי שעות קודם חצות היום יופיעו גם כל חכמי וזקני העיר לביהכנ"ס ההיא והמה יקחו כל אחד {{מונחון|ס"ת|ספר תורה}} העומד בכד חרס והיותר טוב אשר בהמה יובל תחת חופת משי ברחוב העיר. וחליפות ינשא הס"ת מידי החכמים. והסבלים וההמונים ישאו את השקים הגדולים המלאים בלויי ספרים. התוף הולך ומכה לפניהם ואיזה מההולכים ירקדו ויזמרו מזמורים ופזמונים נאותים, וכן ילכו הלוך ונגן מביהכנ"ס הזאת עד בואם אל [[שער ציון]] ועל הכר הנרחב אשר לפניו ירקדו ויזמרו משך חצי שעה עם הס"ת ושקי הספרים בידם. וגם יעריכו {{מונחון|מערכת משחק|הצגה}} בחרבות שלופות אלה מול אלה למען הגדיל את פרשת השמחה. ואח"כואחר כך יצאו דרך השער באופן וסדר הנזכר עד בואם אל מקום המיועד.{{ש}}

עת תוצאות הגניזה איננה קבועה: מקודם בעוד אשר הישובהיישוב מבני עמנו {{מונחון|מצער|קטן}} היה, הוציאוה {{מונחון|מקץ|מדי}} שבע שנים. ולעת זאת כאשר נתרבה הישובהיישוב מאחינו פה ורבו למאד הספרים וההוגים בם, יוציאוה בכל שלוש שנים. אולם לפעמים יוציאוה עוד בטרם עתה (הוא בטרם ימלאו המערות עד מרום קיצן) כי מסורת שומה בפי זקני אחינו הספרדים כי תוצאות הגניזה סגולה לעצירת גשמים ועל כל צרה שלא תבוא, ועל כן בכל עת יעצר הגשמים וירחי החורף הראשונים חלפו מבלי אשר ירד גשם על הארץ, אז יעשו הסגולה הזאת ואז ילוה אל כלי השיר גם קול ה[[שופר]]. ואצל שער ציון אומרים מזמורי תהלים ו[[י"ג מידות]] ויתקעו בשופר, ואחד החכמים יעורר את ההמון בדברי כבושים כי ישובו ממעלליהם ומדרכיהם. ודמעות כנחל יזלו מעיני הנאספים עד כי אין העם מכירים את קול תרועת השמחה לקול תרועת הבכי."|מקור=אברהם משה לונץ (עורך), כתב העת '''ירושלים''', כרך א' (1882) עמ' 15-16}}