משה דיין – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 229:
לקראת [[הבחירות לכנסת השביעית]] ב-[[1969]] קמה "תנועה עממית" בססמה "דיין לראשות הממשלה", שניסתה להביא למועמדותו של דיין לתפקיד ראש הממשלה ופתחה במסע החתמה של הציבור על עצומה, עליה חתמו רבבות. לבסוף, בכנס של יוצאי רפ"י שכונה בשם "כנס הסינרמה" ונועד להביא לפרישת רפ"י ממפא"י ומן המערך, הודיע דיין (אם כי, כדרכו, לא בלשון מפורשת) שהחליט שלא לפרוש ולא להתמודד, בתוך המערך או מחוצה לו, ומועמדת המערך לבחירות נותרה [[גולדה מאיר]].
גולדה נתנה לדיין יד חופשית כמעט בענייני ביטחון ובשליטה בשטחים, אך השפעתו המדינית הייתה מוגבלת. הצעתו לנסיגה חלקית מקו התעלה, שתאפשר למצרים לשקם את ערי התעלה ולפתוח אותה מחדש לשייט ובכך תצמצם את סכנת המלחמה, לא נתקבלה על ידי גולדה. בשנים אלו אמנם פיתח דיין קו נוקשה יחסית מבחינה מדינית, אך הצטייר כבעל גישה פרגמטית יותר ובעל יכולת חשיבה יצירתית במטרה להתניע מהלך מדיני עם המצרים. דיין התנגד לנסיגה כלשהי מן השטחים, ודרש הקמת נמל עמוק ב[[ימית]] כל עוד לא מתנהל משא ומתן.
גולדה ניצלה את החשש במערך מפני דיין (אשר נראה על סף פרישה תמידית, ורבים במערך חששו כי יקים מפלגת מרכז ימין, ויביא לאובדן השלטון), כדי לכפות את דעותיה היא, שהיו אף הן קיצוניות. ישראל בהנהגת דיין וגולדה דחתה את כל ניסיונות התיווך, שהתבססו על נסיגה מסיני תמורת שלום. החל מ"[[תוכנית רוג'רס]]", משנת [[1969]], שבה הציע מזכיר המדינה האמריקני [[ויליאם רוג'רס]] הסדר שלום לאחר נסיגה מכיבושי [[1967]], דרך ניסיונות המתווך השבדי [[גונאר יארינג]] מינואר [[1971]], שהצליח להביא להסכמה מצרית להכרה בישראל ולשלום עבור נסיגה מסיני, אך נתקל בקביעה של דיין כי "ישראל לא תיסוג לקווים שמלפני 5 ביוני 1967", וכלה בניסיונות [[אנואר סאדאת]] עצמו למשא ומתן דרך [[רומניה]] בשנת [[1972]].
|