פאן-ערביות – הבדלי גרסאות

[[תמונה:Aqaba01.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[דגל המרד הערבי]] כפי שמתנוסס מעל מצודה בעקבה שבירדן.]]

 

הרעיון נוסח לראשונה בספרו של [[נג'יב עזורי]] משנת [[1905]], "התעוררות הלאומיות הערבית" (בצרפתית: "Le réveil de la nation arabe"). הפאן-ערביות הוצגה לראשונה כאידאולוגיה פוליטית עצמאית על ידי [[חוסיין בן עלי]], [[שריף מכה]], אשר ביקש עצמאות מ[[האימפריה העות'מאנית]] בדמות [[מדינה]] ערבית, "ערב", שתשתרע על כל [[חצי האי ערב]], בנוסף לשטחים בהן שוכנות היום [[עיראק]], [[סוריה]] ,[[ירדן]], [[ישראל]], [[לבנון]] ו[[הרשות הפלסטינית]]. ההתכתבות בין חוסיין לנציב ה[[בריטניה|בריטי]] ב[[מצרים]] [[הנרי מקמהון]], שהתנהלה בשנים [[1915]]-[[1916]], שנודעה כ"[[מכתבי חוסיין-מקמהון]]", הביאה לסיכום בין בריטניה והערבים לפיו בתמורה למרד מוצלח של הערבים בשלטון העות'מאני תתמוך בריטניה בתביעות לעצמאות ערבית. ואולם ב-1916 קבע [[הסכם סייקס-פיקו]] בין בריטניה ו[[צרפת]] כי אזורי המפתח במזרח התיכון יחולקו בין המעצמות האירופיות ולא יימסרו לשלטון עצמי ערבי; עם תום [[מלחמת העולם הראשונה]] ב-[[1918]], כשהאימפריה העות'מאנית קרסה, סירבה בריטניה לעמוד בהתחייבותה לערבים והפכה, כצרפת, לשליטה בפועל בשטחי המזרח התיכון שנכבשו מהעות'מאנים באמצעות [[מנדט חבר הלאומים|יפוי כח]] מ[[חבר הלאומים]] - שיטת ה[[מנדט]]ים. "ערב" (מאוחר יותר, ממלכת [[ערב הסעודית]]), נוסדה בדרום המדברי, שנתפס אז כדל ערך ביחס לאזור הסהר הפורה. בנוסף, בריטניה הסתמכה על [[הצהרת בלפור]] משנת [[1917]] בבואה לנהל את [[ארץ ישראל]] כ[[המנדט הבריטי|מנדט בריטי]] החל מ-[[1920]]. כתוצאה מכך, נדחתה פריצתה של הפאן־ערביות לקדמת הזירה הבינלאומית, ותחת זאת נפתחה תקופה של שליטה אנגלו-צרפתית בעולם הערבי.