רודי ויסנשטין – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יש מקום להרחיב |
|||
שורה 5:
==קורות חייו==
רוּדי (שמעון רודולף) ויסנשטין נולד ב[[איגלאו]] (Iglau), בחבל [[מורביה]] שב[[צ'כיה]] (אז בתחומי [[אוסטריה]]) בשנת [[1910]]. בשנים 1929–1931 למד בבית-הספר הגבוה למקצועות ה[[גרפיקה]] וה[[צילום]] ב[[וינה|ווינה]]. בשנים 1933–1934 שירת בצבא הצ'כי. בשנת [[1936]] [[העלייה החמישית|עלה לארץ ישראל]]. הוא הגיע לנמל יפו, בידו תעודת עיתונאי וערכת מצלמות. הוא נסע לקיבוץ, שהה בו יום אחד והחליט לעזוב לתל אביב. בשנת [[1940]] נשא לאישה את מרים ארנשטיין, שאותה פגש
ויסנשטין נפטר בשנת [[1992]].
שורה 11:
==פועלו==
זמן קצר לאחר עלייתו ארצה הפך ויסנשטין לאחד הצלמים המובילים בארץ, מממשיכי דרכו של [[אברהם סוסקין]] יחד עם [[אפרים ארדה]] . בשנת [[1940]] הקים ב[[כיכר מוגרבי]] בתל אביב, ביחד עם שלושה שותפים, את חנות הצילום הנודעת "המצלמה", שלימים שונתה שמה ל"צלמניה פרי-אור". במהלך השנים פרשו השותפים, והחנות נותרה בבעלות הזוג ויסנשטין. ב"צלמניה" הצטלמו רבים מראשי [[היישוב]] וראשי המדינה. בנוסף, הרבה לצלם את נופי ארץ ישראל.
ב-1936 כבר היה ארכיונו של רודי גדוש בתצלומי רחובות תל אביב ושכונותיה, הווי עירוני, בתי קפה ובתי קולנוע, המוזיאון הראשון, תעמולה לאומית, חיפוש נשק אצל ערבים בזמן ה"מאורעות", הלווייתו של מאיר דיזנגוף שנפטר בספטמבר אותה שנה, אוניות עולים, דיוקנאות של בעלי מקצוע שונים, הקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, וסצינות רחוב לרוב. ויסנשטין צילם בקדחתנות, ולצד הצילום המגוייס, הרווי בלהט ציוני ורומנטי, שהיה מסממניה של אותה תקופה ואיפיין את מרבית עמיתיו למקצוע, חיפש אחר כל ערוץ אפשרי לצורכי פרנסה. הוא עסק בצילום מקצועי בשביל ארכיטקטים ידועים כמו אברהם יסקי, אריה שרון ודב כרמי, תיעד טקסים רשמיים בהזמנת ההסתדרות ומוסדות אחרים, והפך לצלם הרשמי של התזמורת הפילהרמונית.
עם פרוץ מלחה"ע ה II, המשיך לנסוע בארץ, לצלם ולתעד את המפעל הציוני עבור מחלקות ההסברה של המוסדות הלאומיים והקרנות, שביססו באמצעותם את מערכת ההסברה המגמתית בה נקטו. הצילום המגוייס שיקף את תדמיתה של חברה יהודית נאורה ומודרנית . עיקר מטרתו של הצילום המוזמן היה גיוס אנשים וכספים ליישוב הציוני המתפתח, כך שהנופך ההירואי ששלט בתצלומים אלה שירת היטב את מגמותיו של הממסד. עם זאת, תצלומים רבים שערך ויסנשטין לעצמו, גם בעת שצילם מטעם, לא נתפרסמו ותוייקו בארכיונו. הערך המוסף שמתלווה אל אותם תצלומים שלא ראו אור, נוצר במהלך השנים בקונטקסט של ראייה פרספקטיבית כוללת, שרק הזמן מאיר את דקויות משמעויותיה.
הוא צילם רפוטרטג'ות שנועדו ללוות אירועים חדשותיים מהארץ שהופצו בעיקר בקרב הקהילות היהודיות בחו"ל על-ידי הסוכנות היהודית, קק"ל, קרן היסוד, ויצ"ו, וכו', ובאמצעות סוכנים בהולנד ובארה"ב. הוא שוטט ברחבי הארץ וצילם יישובים חדשים שעלו לקרקע (בין היתר, את ייסודה של חניתה ב-1938, אותה צילם בשלושה מועדים שונים שציינו את תהליכי העלייה לקרקע וההתיישבות), את העלייה החמישית, ה"מאורעות" בתל אביב, את התפתחות הבנייה בעיר ובארץ כולה (בעיקר בהזמנת חברת "רסקו", שפעלה בתחילתה במסגרת הסוכנות היהודית ונהפכה בהמשך לחברת בנייה פרטית), מצעדים ותהלוכות, אירועי אמנות מכל תחומי היצירה, תעשייה, יריד המזרח, נופים אורבניים ופסטורליים, ועוד.
ויסנשטין עסק בכל תחומי הצילום שהשוק המקומי הציע: הוא עבד כמומחה לצילומי פשע עבור בתי המשפט, צילם תצלומי תדמית שהוזמנו אצלו על-ידי ההסתדרות ומוסדות ציבור אחרים, תיעד את דיוקניהם של פוליטיקאים ואישי ציבור, סיקר עבור הממסד הפוליטי את פעילויותיו, צילם רבות את המפגשים והאירועים בבית "דבר", את המעמד ההיסטורי של טקס הכרזת המדינה ואת ועדותיה השונות של הממשלה הזמנית, הוא צילם עבור צה"ל - בעיקר מצעדים צבאיים, תערוכות וביקורי דיפלומטים, את תיאטרוני "המטאטא","הבימה ו"הקאמרי", את האופרה ששכנה בסמוך לצלמניה, את מכון וייצמן, מועצת התעופה, חברת החשמל, השירות הבולאי, מוזיאון ארץ ישראל והחברה לחפירות ארץ ישראל. הוא עבד באמצעות משרדי פרסום שונים עבור חברות ממשלתיות ומסחריות: "יצהר", המשביר המרכזי, "עלית", "ויטה", "אמקור", "תלמה", "אמישראגז", צמיגי "אליאנס", החברה לתיירות, הוא עסק בצילום טכני ובצילומי אופנה, אך אהבתו הגדולה ביותר היתה לנופי הארץ אותם תיעד בכל הזדמנות, (תקופה מסויימת אף עבד כמדריך תיירים וניצל את הטיולים שתידרך למטרות צילום). בנוסף לכל אלה, סיפקה הצלמניה תצלומי פורטרטים לכל דורש, ואביזרי צילום שונים לחובבים. תצלומיו של ויסנשטין החלו להופיע על גבי בולי דואר, הם הודפסו על שטרי כסף, זכו בפרסים שונים ובתעודות הוקרה והוצגו בתערוכות שונות בארץ ובעולם. ויסנשטין הקפיד הקפדה יתירה על איכות תצלומיו בכל נושא ותחום בו נגעה ידו, לפיכך השתמש בסוגים שונים של מצלמות שתאמו את מושא תצלומיו. הוא עבד עם ה"רוליפלקס", עם מצלמות "פלאובל מקינה" ו"פרימה פלקס" שסרטי הצילום שלהם היו גדולים ובעלי רגישות נמוכה, לשיקופיות השתמש במצלמת "לייקה", וצילומים פנורמיים צילם במצלמת "לינהוף". צילומים מקצועיים אחרים עשה במצלמת עץ עם לוחות זכוכית אותם הכין בעצמו.
רודי ויסנשטין, פוטו-ג'ורנליסט במובהק, מעולם לא ראה בעצמו אמן – לא בשנות השלושים, בהן פרחו מגמות אוונגרדיות וגישות ניסיוניות נוסח מוהולי נאג' (Moholy Nagy), ולא לאחר העידן הפוסט-אידיאולוגי של שנות השבעים בארץ, בו בקשו הצלמים להדגיש את המבט האישי בעשייתם ועסקו בהגדרת עצמם בזיקה לקהילת האמנים בכללותה - אלא ראה עצמו כצלם עיתונות, תחום בו רכש ניסיון עוד בשנות עבודתו הראשונות בפראג. הוא היה צלם עצמאי שדאג לפרנסתו קודם לכל, ורצה להקים ארכיון. נסיבות הזמן והמקום סיפקו לו חומרי צילום מגוונים . ויסנשטין לא צילם מלחמות ושמר על ריחוק ממעורבות פוליטית מובהקת.
מדיניות הצנע שהונהגה בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה עקב העלייה ההמונית וגידולה המהיר של האוכלוסייה, צימצמה את רמת הצריכה לטובת יעדים לאומיים חיוניים. הקיצוב במצרכים שנקבע על ידי הממשלה וכל תופעות הלוואי שנוצרו עקב המצב תועדו מזוויות ייצוג שונות בעין מצלמתו של ויסנשטין: החל בתצלום נאומו של דב יוסף - שר האספקה והקיצוב - שנערך בבית "דבר", וכלה בשביתת עובדי הפלדה, בחירות, הפגנות, מעברות, שוק מחפשי העבודה ברחוב אלנבי פינת קינג ג'ורג', חנויות לאספקת מצרכי מזון בהקצבה, דורשי עבודה בלשכות העבודה, אסיפות מפלגתיות, עבודות דחק, ובנוסף לכל אלה, גם תופעות טבע, כמו השלג שנחת על תל אביב ב-1950, ושנה לאחר מכן השטפונות העזים ששטפו את העיר. עם זאת משופע ארכיונו בתצלומי עשייה בלתי נלאית משנות החמישים, כמו סלילת כבישים מאסיבית, בניין, תעשייה, חנוכת תחנת הרכבת בתל אביב, פתיחת הסופרמרקט הראשון ברחוב בן יהודה, וכן אירועי תרבות לרוב, קונצרטים של הפילהרמונית עם גדולי הסולנים והמנצחים מחו"ל, תצוגות אופנה, פתיחת מוזיאון תל אביב ע"ש הלנה רובינשטיין ועוד.
צילם את [[קונצרט]] הפתיחה של "התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית" (לימים [[התזמורת הפילהרמונית הישראלית]]), בניצוחו של [[ארתורו טוסקניני]], ותצלומיו פורסמו ברחבי תבל. בעקבות זאת הפך לצלם הקבוע של התזמורת. כמו כן מונה לצלם הרשמי של ה[[או"ם]] בארץ ישראל.
שורה 16 ⟵ 28:
צילם את טקס [[הכרזת העצמאות]]. לשאלה מדוע לא צילם את הקהל שר את "[[התקוה]]" ענה "באותו רגע לא הייתי צלם, עמדתי דום ושרתי ובכיתי עם כולם ביום המרגש של חיי". בעת עיצוב ה[[שטר כסף|שטר]] של עשר [[לירה ישראלית|לירות ישראליות]] נבחר [[פורטרט עצמי]] של ויסנשטין כמודל ל[[גרפיקאי]] שעיצב את השטר.
==צלמניה : "פרי-אור"==
כאמור, בשנת 1940 פתח ויסנשטין את הצלמניה "פרי אור", יחד עם שלושה שותפים. במהלך השנים התפרקה השותפות בהדרגתיות, והבלעדיות על בעלותה עברה לידי בני הזוג ויסנשטין.
מיקומה של הצלמניה בלב העיר (ברח' אלנבי 30) איפשר לויסנשטין נגישות מהירה אל מוקדי ההתרחשויות, הקנה לו את קלות השיטוט בעתות השראה לצורכי תיעוד סביבתי, ושימש היטב את הסטודיו לצילום שהפעיל לצורכי פרנסה.
מאז מותו של ויסנשטיין ב-1992 ועד לשנת 2011 פעלה הצלמניה כארכיון פרטי אותו ניהלה אלמנת הצלם, הגברת מרים ויסנשטין, לצד שירותי צילום שונים אותם סיפקה ללקוחות מזדמנים. בשנת 2005 הצטרף אליה נכדם בן פטר.
בשנת 2011 נאלצה הצלמניה להתפנות ממיקומה המיתולוגי בשל פרויקט בניה חדש שאמור להתרחש במשכנה. היא העתיקה את מיקומה לרח' טשרניחובסקי 5. זמן קצר לאחר המעבר נפטרה הגב' ויסנשטין. מאז המקום מנוהל ע"י נכדם.
כיום הצלמניה מתפקדת כחנות ארכיון, המוכרת שלל תמונות מארכיונו של ויסנשטין וכן מוצרים מגוונים המבוססים על צילומיו.
==הנצחה==
בשנת [[2002]] יצא לאור ספר תצלומיו "צלמניה - [[רטרוספקטיבה]]" בהוצאת "[[עם עובד]]".
| |||