סוד מסחרי – הבדלי גרסאות

התנאי היסודי הראשון בהוכחת קיומו של סוד מסחרי הוא הגדרת הבעלים לפי סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות. לשונו הוא "לרבות מי שסוד מסחרי נמצא בשליטתו כדין", כלומר שהסוד הומצא או פותח ברשותו או שהוא רכש הזכות ב[[תום לב]].

 

 

על הסוד המסחרי להיות חסוי מפני הרבים, כך שלא ניתן לגלותו בצורה חוקית בקלות. בנוסף, על הבעלים מוטלת החובה לנקוט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו. על הבעלים להגן על הסוד המסחרי בצורה אקטיבית, מידע שאינו מוגן - אינו נחשב כסוד מסחרי. הדרישה להגן על הסוד היא באמצעיים סבירים, כך לדוגמה אי נעילת [[מחשב]] המכיל [[נוסחה כימית]] פרי עמל [[חברה (תאגיד)|חברה]] עלולה להיחשב כאי שימוש באמצעים סבירים לאבטחת הסודיות. חוזי אי-תחרות ותזכיר ל[[עובד]]ים בעניין חובת שמירת הסודיות ייחשבו אף הם כאמצעים סבירים להגנת הסוד. אין דרישה לאמצעים פיזיים, ואמצעי מילולי כגון שלט הנושא את הכיתוב "אזור ממודר" ייחשב כאמצעי סביר להגנה על הסודיות. עקב הקושי הרב להוכיח כי מידע מסוים הוא בגדר סוד מסחרי, נהוג לנקוט במדיניות של החתמת עובדים, ספקים ולקוחות על [[הסכם סודיות|הסכמי סודיות]], המגדירים את המידע אליו הם נחשפים כסוד מסחרי, תוך אזכור סוגי המידע הטיפוסיים אליו הם עתידים להיחשף. חתימה על הסכם הסודיות מהווה הסכמה לכך שהמידע הוא סוד מסחרי.