גרגוריוס השביעי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה תגית: חזרות |
מ שחזור לגרסה 14029324 מתאריך 16:34, 14 באפריל 2013 מאת Ranbar |
||
שורה 2:
'''גרגוריוס השביעי''' (ב[[לטינית]]: '''Gregorius VII'''{{כ}}; [[1020]] לערך - [[25 במאי]] [[1085]]) כיהן כ[[אפיפיור]] מ-[[22 באפריל]] [[1073]] עד מותו. כקרדינל וכאפיפיור, הוא פעל להאדרת עוצמתה של הכנסייה על חשבון השליטים החילוניים.
== ביוגרפיה ==
רוצה ללכת להס<ref>שולמית שחר, [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=5893&str1=+%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%94+%D7%90%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%AA&x=49&y=5&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1 כנסייה ומלוכה : שתי מערכות נפרדות], מתוך '''מורשת ימי-הביניים''' (ישראל: משרד הביטחון, 1985)</ref>. תפקידים אלו היו כרוכים בעוצמה רבה ובממון רב, ותביעת הזכות הבלעדית למינויים היא ש ▼
שמו המקורי היה הילדברנד, ומוצאו מכפר ב[[טוסקנה]]. הוא התחנך ב[[רומא]] ואחר כך ב[[קלן]] שב[[גרמניה]], לאחר שהצטרף ל[[גרגוריוס השישי]] בגלותו שם. עם מותו של גרגוריוס השישי עבר ל[[מנזר]] [[קלוני]].
הוא זכור בעיקר כמי שהנהיג רפורמות בכנסייה ונאבק על עוצמתה הפוליטית. כ[[קרדינל]] עמד, ב-[[1059]], מאחורי לקיחת סמכות בחירת האפיפיורים מהרשויות החילוניות ברומא ובגרמניה, והעברתה לידי [[חבר החשמנים]] של הכנסייה עצמה. הוא בעצמו היה האפיפיור השני שנבחר בדרך זו.
ב-[[1066]], בעודו משמש כקרדינל תחת האפיפיור [[האפיפיור אלכסנדר השני|אלכסנדר השני]], נתנה הכנסייה את ברכתה למסע הכיבוש אליו עמד לצאת [[ויליאם הכובש|ויליאם הנורמני]] ב[[אנגליה]]. כך ביקשו הילדברנד ואלכסנדר השני לקבוע תקדים, לפיו לא זו בלבד שמלכים אינם קובעים מי יהיה האפיפיור, אלא האפיפיור הוא שממליך מלכים ב[[אירופה]].
בשיאו של המאבק בין הכנסייה לסמכות החילונית היה כבר גרגוריוס השביעי האפיפיור. ב-[[1075]] הוציא את [[התכתיב האפיפיורי]], וב-[[1076]] הכריז הקיסר הגרמני [[היינריך הרביעי]] על הדחתו מהכס הקדוש. אולם בניגוד ל[[היינריך השלישי]], ששלושים שנה קודם לכן הצליח להדיח שלושה אפיפיורים, לא עלה בידי יורשו הצעיר לעשות כן לגרגוריוס השביעי. תגובת הנגד של האפיפיור הייתה לנתק את קשרי הכנסייה עם היינריך ולפטור את נתיניו משבועות הנאמנות שנשבעו לו. לנוכח המרד שעמד לפרוץ בכל רגע נגדו, לא נותר להיינריך אלא ללכת את ה"[[הליכה לקנוסה]]" המפורסמת, על מנת לבקש (ולקבל) את מחילת האפיפיור.
ב-[[1083 ]] קרא גרגוריוס השביעי ל[[רובר גיסקאר]] מנהיג ה[[נורמנים]] לבוא לעזרתו נגד היינריך הרביעי, שכרת ברית עם ה[[ביזנטים]] ואיים על רומא. ב-[[ 21 במרץ]] [[1084 ]] נכנס היינריך הרביעי לרומא וכעבור עשרה ימים הוכתר לקיסר [[האימפריה הרומית הקדושה]] על ידי האנטי אפיפיור [[קלמנט השלישי]] שמונה על ידו במקום גרגוריוס השביעי. ב-[[ 24 במאי]] של אותה שנה עלה רובר גיסקאר על רומא בראש 36,000 איש וכעבור שלושה ימים שחרר את גרגוריוס השביעי שהיה נצור במבצר [[סנט אנג'לו]] שליד רומא.
למרות שגבר על היינריך (בסיוע בני בריתו הנורמנים, עדיין נאלץ גרגוריוס להעביר את שנתו האחרונה בגלות, בשל הסלידה העממית ב[[איטליה]] כלפי הנורמנים. הוא מת בגלות ב[[טירה (מבצר)|טירה]] ב[[סלרנו]], ב-25 במאי 1085.
== הרפורמה הגרגוריאנית ==
[[תמונה:Pope gregory vii illustration.jpg|שמאל|ממוזער|250px]]
▲
אחת מתוצאות הרפורמה הייתה הדחתו של האפפיור בידי [[היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]], ונידויו של הקיסר על ידי האפיפיור. ב-[[1077]] השפיל הקיסר את עצמו בפני גרגוריוס וביקש מחילה באקט שנודע בשם "[[הליכה לקנוסה]]".
שני אלמנטים נוספים ברפורמה שלו היו האיסור על כמרים להינשא ([[ניקולאיזם]]), והפסקת הנוהג של מכירת תפקידים כנסייתיים בכסף ([[סימוניה]]). גם שני תהליכים אלה לא הוכתרו בהצלחה מוחלטת בימי חייו.
== לקריאה נוספת ==
<div style="direction: ltr;">
* David Howarth, '''1066: The Year of the Conquest''', Penguin Books, 1981.
</div>
* [[ז'אק לה גוף]], '''ימי הביניים בשיאם''', [[דביר (הוצאת ספרים)|דביר]], 1993, עמ' 75-77
== הערות שוליים ==
| |||