היסטוריה צבאית של תאילנד – הבדלי גרסאות

'''ההיסטוריה הצבאית של [[תאילנד]]''' מקיפה כ-800 שנה של מאבק מזוין, החל ממלחמות לשחרור מעולה של [[האימפריה הקמרית]], המשך במאבקים מול השכנות [[בורמה]] ו[[וייטנאם]] ועד לתקופות המתיחות והעימותים עם האימפריות ה[[קולניאליזםקולוניאליזם|קולוניאליות ]] <nowiki/>של [[בריטניה]] ו[[צרפת]]. להיסטוריה הצבאית של תאילנד, שהמאפיינים הבולטים שבה הם מרכזיותה באזור דרום מזרח אסיה, המרחב העוין לעיתים שבה היא שוכנת והשינויים בטכנולוגיות הצבאיות, הייתה השפעה מכריעה הן על היתפחותההיתפתחותה של תאילנד כאומה מודרנית והן על התפתחותן של שכנותיה. בעידן שלאחר [[מלחמת העולם השנייה]], השותפות של תאילנד עם [[ארצות הברית]] הייתה מרכיב חשוב בהוויה הביטחונית שלה, הן בתקופת [[המלחמה הקרה]] והן ב[[המלחמה העולמית בטרור|מלחמה העולמית בטרור]], בעוד שמעורבות ההנהגה הצבאית שלה בחיים הציבוריים של תאילנד גרמה לתשומת לב עולמית.

המדינה הצבאית הסיאמית קמה במאה ה-14 מתוך הריסותיה של האימפריה הקמרית. בהיוטתהבהיותה מעצמה צבאית שמרכזה בשטחים שמהווים היום את [[קמבודיה]], האימפריה הקמרית שלטה במרחב על ידי שימוש בכוחות צבאיים בלתי סדירים שהיות תחת פיקודם של קצינים שהיו נאמנים למלכים הקמרים ולרשותם עמדו איכרים שגויסו ב[[גיוס חובה]] שהיווה למעשה מס עובד שאותו העלו בעונות היבשות. בהיותו מבוסס בעיקר על חילות רגלים, הצבא הקמרי תוגבר בעיקר על ידי [[פיל מלחמה|פילי מלחמה]] ובהמשך אומץ נשק ה[[בליסטרה]] שמקורו היה ב[[סין]].

עם שקיעתה של האימפריה הקמרית, מרידות ברחבי שטחה באזורים של [[וייטנאם]] ותאילנד של היום והתקפות חיצוניות מצדה של ממלכת [[צ'אמפה]] (דרום ומרכז וייטנאם), דלדלו את כוחה. לאחר בזיזתה של בירת האימפריה הקמרית, [[אנגקור|אנגקור ואט]] על ידי ממלכת צ'אמפה ב-[[1178]]-[[1179]], יכולתה של האימפריה לשלוט על שטחים נרחבים ירדה פלאים. הממלכה הסיאמית הראשונה שהשיגה עצמאות, ממלכת סוקוטהאי (Sukhothai), הצטרפה במהרה לממלכת [[איוטהאיה]] שהוקמה בשנת [[1350]]. לאחר [[1352]] איוטהאיה הפכה להיות היריבה הרצינית ביותר של האימפריה הקמרית, מה שהוביל לכיבושה של זו האחרונה בכ-[[1431]].

בשנים הבאות התנהלה לחימה בה ניסו כמה מדינות לנצל את קריסתה של ההגמוניה הקמרית. מאחר ואף וברשות אף אחד מהצדדים להלא היה יתרון טכנולוגי, ההכרעה בקרבות הושגה בדרך כלל על פי גודלם של הצבאות. השימוש בפילי מלחמה נמשך, כשבחלק מהקרבות התנהלה לחימה פנים אל פנים בין לוחמיםהלוחמים לבין הפילים. ב-[[1592]] ננדה באיין, מלכה של שושלת טונגו (Toungoo) ,שמלכה בבורמה ושלטה על אזור תאילנד ולאוס של היום, ציווה על בנו לתקוף את מלך איוטהאיה, נארסואן, שכוחותיו חנו ביודהאהטהי (Yuddhahatthi), הביסוהביס את כוחותיו של הנסיך הבורמזי ב-[[18 בינואר]] [[1593]] שכיום מצוין בתאילנד כיום הכוחות המזוינים. ב-[[1599]] נארסואן גם כבש את העיר פגו (Pegu) אך בהיכנסו אליה מצא עיר חרבה. בממלכת איוטהאיה היה נהוג להגלות לתוך שיטחה אוכלוסיות מהעמים הכבושים לאחר כל ניצחון, שהוטמעו באוכלוסיית הממלכה ושימשו ככוח עבודה. מדרום הצליחה ממלכת אויטהאיה להשיג בקלות שליטה על [[היסטוריה של מלזיה|המדינות המלאיות]]. בצפון היוותה ממלכת בורמה איום צבאי לממלכה הסיאמית. למרות פילוגים שאירעו לעיתים בממלכת בורמה, בעיקר במאה ה-16, היא הצליחה להביס את ממלכת איוטהאיה בקרבות, כמו בקרבות שהתנהלו בשנים [[1564]] ו-[[1569]]. לאחר מכן הגיעה תקופה ממושכת של פיצול ממלכת בורמה. בתקופת שלטונו של נאראי (Narai), מלך איוטהאיה, התרחשו עימותים עם [[חברת הודו המזרחית הבריטית]], שהובילו לפרוץ מלחמת סיאם-אנגליה בשנת [[1687]]. כתוצאה מהמלחמה גורשו האנגלים מסיאם עד אשר הביסו את בורמה במלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה שהתרחשה בשנים [[1824]]-[[1826]].{{הערה|1=[http://books.google.co.il/books?id=NcZwAAAAIAAJ&q=Siam+England+war+1687&dq=Siam+England+war+1687&pgis=1&redir_esc=y Daniel George Edward Hall , (1964), A history of South-east Asia' p. 349]}}

התחרות הצבאית על ההגמוניה האזורית המשיכה, עם מבצעים צבאיים סיאמים מתמשכים שמטרתם לשמור על שליטתם על ממלכת קמבודיה ועם התמיכה של סיאם בהדחתה של שושלת טאי סון (Tây Sơn) העוינת בוויטנאם.{{הערה|Nicholas Tarling (1999). The Cambridge History of Southeast Asia. Cambridge University Press. p. 584.}} בשנים הבאות, קיסר וייטנאם שיתף פעולה עם סיאם בצורה פחותה, תמך במרד קמבודי כנגד השלטון הסיאמי והציב חיל מצב וייטנאמי ב[[פנום פן]], בירת קמבודיה, למשך כמה שנים.{{הערה|Buttinger, Joseph (1958). The Smaller Dragon: A Political History of Vietnam. Praeger, p. 305.}} העימות עם בורמה חודש בשתי המערכות של מלחמת בורמה-סיאם שהתרחשה בשנים [[1785]]-[[1786]], שבראשיתה נחלה בורמה ניצחונות אך הסתיימה בניצחון הסיאמים. עלייתו לשלטון של [[ראמה השני, מלך סיאם]] ב-[[1809]] עמדה בסימן הפלישה האחרונה של הבורמזים, שניסו לנצל את חילופי השלטון. למרות חורבנה של תהאלנג ([[פוקט]] של היום), הניצחון הסיאמי במלחמה אישר את העליונות הצבאית הסיאמית על בורמה ומהווה את סיומן של מסכת הפלישות הבורמזיות לסיאם לאורך כל השנים.

ניצחונה של [[בריטניה]] במלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה ב-[[1826]] היווה את תחילתה של תקופה בת כמאה שנים בה ההיסטוריה הצבאית של תאילנד עמדה בסימן איום קולוניאלי אירופאי. יחד עם זאת, בראשיתיבראשיתה של תקופה זו הייתה דאגתם העיקרית של הסיאמים עדיין מצדם של יריבותיה המסורתיות, בורמה ווייטנאם. סיאם תמכה במלחמתה של בריטניה כנגד בורמה, אך המהלך הכושל שלה במסגרת מלחמה זו, נתן השראה לאנאובונג (Anouvong) מלך [[ויינטיאן]] ([[לאוס]] של היום) לתקוף את העיר קורט (Korat). במערכה זו התבלטו שתי דמויות שנחקקו עד היום בזיכרון הקולקטיבי התאילנדי, ליידי מו (Lady Mo), אשת המושל, שהצליחה להנהיג מרד של נשים ולסכל את פלישתו של אנאובונג והגנרל בודינדצ'ה (Bodindecha), שניצח את הבורמזים שנתיים מאוחר יותר. מסע המלחמה המוצלח שלו במסגרת מלחמת סיאם-וייטנאם בשנים [[1841]]-[[1845]] ייצב סופית את עליונותה של סיאם על קמבודיה. ב-[[1849]], ממלכת בורמה החלשה סבלה ממרידות בקרב העמים שהיו תחת שליטתה, המדינות השאניות (Shan states) של קנגטונג (Kengtung) וצ'יאנג הונג (Chiang Hung). זו האחרונה ביקשה כמה פעמים את עזרתה של סיאם ששיגרה חיל משלוח ב-[[1852]]. שני הצבאות התקשו להתנהל בשטח ההררי בצפון והמלחמה נמשכה עד [[1855]] כאשר הצליחו לבסוף הכוחות הסיאמים להגיע לקנטונג, אם כי הקשיים הרבים והיותם של הכוחות הסיאמים מותשים, גרמו לנסיגתם. המלחמות הללו המשיכו להתנהל בדרכים המסורתיות עם פילים שהמשיכו להיות מופעלים בשדה המערכה בנשיאת תחמושת קלה לתותחים,{{הערה|De la Bissachere, cited Nossov, K. War Elephants, 2003, p.40.}} מה שלעיתים הכריע את הקרבות.{{הערה|Heath, I. Armies of the Nineteenth Century: Asia, Burma and Indo-China, 2003, p.182.}} בינתיים, עלייתה של סין ככוח צבאי ב[[מלחמת האופיום הראשונה]] וב[[מלחמת האופיום השנייה]], כנגד בריטניה ובהמשך נגד צרפת, בין שנות השלושים ושנות השישים של המאה ה-19, עודדו את סיאם לדחות את ה[[סוזרניות]] הסינית בשנות החמישים. יחד עם זאת, סיאם הייתה תחת לחץ צבאי וכלכלי מצדם של המעצמות האירופאיות ו[[ראמה השלישי, מלך סיאם]] חזר שוב ושוב על ערש הדווי שלו ב-[[1851]]: "אנו כבר לא נילחם יותר כנגד בורמה ווייטנאם, אנו נלחם כנגד המערב".

תחת שלטונו של [[נפוליאון השלישי]], הגבירה צרפת את הלחץ הצבאי על סיאם ממזרח. מעורבותה הימית של צרפת בוויטנאם בשנות הארבעים של המאה ה-19 סללה את הדרך למסע קולוניאלי מסיבי. [[סייגון]] נפלה בפניהם ב-[[1859]] והשליטה הסופית של צרפת בוויטנאם הושגה ב-[[1874]]. ב-[[1863]] כבשה צרפת את קמבודיה ויחד עם וייטנאם ייסדה את המושבה [[הודו-סין]] הצרפתית בשנת [[1887]]. מדרום, מעורבותה של בריטניה במלחמות מקומיות ב[[חצי האי המלאי]] בשנות השבעים הגדיל את אחיזתה במדינות המלאיות. מצפון, ניצחונה של בריטניה במלחמה האנגלו-בורמזית השניה בשנת [[1852]], ובמלחמה האנגלו-בורמזית השלישית ב-[[1885]], הביאו לידי גמר את כיבוש בורמה על ידי הבריטים והיא סופחה ל[[הראג' הבריטי|ראג' הבריטי]] ב-[[1886]]. העליונות הצבאית של המעצמות האירופאיות נשענה בעיקר על כוחותיהם של חילות הים שלהם. ציי הנהרות של מדינות דרום מזרח אסיה לא יכלו לעמוד בפני הספינות העשויות מתכת והמונעות בפחם של הציים האירופאים. אף על פי כן, מסעות הכיבוש האירופאים נותרו מוגבלים עקב העלויות והקשיים הלוגיסטיים וכן עקב האקלים הקשה וה[[מלריה]].

תגובתה של סיאם למצב עניינים חדש זה בהנהגתו של המלך מונגקוט (Mongkut) ([[ראמה הרביעי, מלך סיאם]]), הייתה הנהגת תכנית רפורמה יסודית על פי הדגם המערבי אשר כללה את הכוחותשינויים נרחבים בכוחות הצבאיים של הממלכה. שורשיו של [[הצבא המלכותי של תאילנד]] הם בצבא שהקים המלך מונגקוט בשנת [[1852]]. בשנת [[1887]] כבר היה קיים פיקוד צבאי עליון בנוסח אירופאי ועד לסוף המאה היה לסיאם כבר צי שתהליך הקמתו החל בשנת [[1875]] בהנהגתו של קצין צי [[דנמרק|דני]] בשם אנדאס דו פלסיס דה רישליה (Andreas du Plessis de Richelieu) שזכה בתואר אצולה סיאמי ועזב את סיאם ב-[[1902]] עקב מחלת המלריה ואחריו פיקד על הצי הנסיך האדמירל אבהקארה קיאטיונגסה (Abhakara Kiartivongse) שנחשב ל"אבי [[הצי המלכותי התאילנדי]]". ההתמקדות של סיאם ביצירת כוח צבאי תחת פיקוד מרכזי, כדי לקדם פלישה אירופאית, באה על חשבון המסורת הפוליטית והצבאית של הממלכה ובהדרגה העבירה את כובד המשקל של הצבא ככוח שולט במדינה, תהליך שנמשך לתוך המאה העשרים. למרות הגידול בכוח הצבאי הסיאמי, עצמאותה של הממלכה עמדה בשנים האחרונות של המאה ה-19 בצל היריבות הקולוניאלית בין בריטניה לצרפת, בעיקר על רקע חיפוש נתיבי הסחר לעורף החקלאי של סין. באמצעות פיתוחו של כוח צבאי מתוחכם ועמידה כנגד המעצמות הקולוניאליות, הצליחו מלכי סיאם לשמור על שקט מתוח עד לשנות התשעים של המאה ה-19.

ב-1893 הורו הצרפתים לספינות הצי שלהם לשוט במעלה נהר [צ'או פראיה]] לכוון בנגקוק. כשתותחיהם מכוונים לכיוון [[ארמון מלך תאילנד|ארמון המלך]], שיגרו הצרפתים [[אולטימטום]] לסיאמים שעליהם למסור את השטחים שבמחלוקת ולשלם פיצויים על הלחימה שהתנהלה עד לאותו זמן. עם התמהמהותה של התשובה הסיאמית לאולטימטום, הטילה צרפת סגר ימי על חופי הממלכה. עקב אי יכולתם להתגונן ביבשה ובים, נעתרו לבסוף הסיאמים לדרישה וללא כל גיבוי מבריטניה, העבירו את השליטה בשטחים לידי צרפת. עם סיומו של העימות נחתם חוזה שלפיו מעבירה סיאם את לאוס לידי צרפת, צעד שהרחיב משמעותית את הודו-סין הצרפתית.

עבור סיאם, שבשנת [[1939]] שינתה את שמה ל[[תאילנד]], [[מלחמת העולם השנייה]], הייתה גם המעורבות במאבק בין [[בעלות הברית]] ובין [[מעצמות הציר]] באזור, אך גם חידושו של המאבק בדרום מזרח אסיה בין יריבות וותיקות. כמו מדינות אחרות באזור, תאילנד, שהייתה כבר תחת משטר צבאי מאז ההפיכה של שנת [[1932]] בהנהגת ראש הממשלה, מייג'ור גנרל [[פלק פיבונסונגרם]] (שהיה ידוע גם בשם פיבון - "Phibun"), ניצלה את השינויים במאזן הכוחות שנגרמו עקב נפילתה של צרפת והתפשטותה של [[הקיסרות היפנית|יפן]] כדי לנסות להחזיר לעצמה שטחים שאיבדה במאה הקודמת. ההשקעה הרבה של תאילנד בצבאה, שהתבססה על ציוד בריטי וגרמני ובחיל האוויר שלה שמטוסיו היו מתוצרת אמריקנית ויפנית, עמדה להתממש.

ההיסטוריה הצבאית של תאילנד בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה עמד בסימן התגברות הקומוניזם באזור, שהייתה לאחד הצירים המרכזיים ב[[המלחמה הקרה|מלחמה הקרה]]. כל ממשלותיה של תאילנד הבינו שרצף המדינות הקומוניסטיות בדרום-מזרח אסיה, שרובן היו יריבותיה שמכבר, יצר מתיחות אזורית וגםוגרם להתקוממות קומוניסטית מבית. מנהיגיה של תאילנד לאחר המלחמה היו ברובם שמרנים, שביקשו לשמור על יוקרתה של המלוכה ולמגר את הקומוניזם. וייטנאם הייתה עסוקה כעת ב[[מלחמת הודו-סין הראשונה]] ותאילנד השתתפה ב[[מלחמת קוריאה]] ועם הגברת מעורבותה של [[ארצות הברית]] באזור, הפכה תאילנד לבעלת ברית שלה ב-[[1954]] עם כינונה של ברית [[SEATO]].

בעוד שמלחמת הודו-סין הראשונה המשיכה להתנהל בין הוייטנאמים לבין צרפת, תאילנד, שסלדה משתי יריבותיה הוותיקות, נמנעה מלהיכנס לעימות, אך ברגע שהמלחמה הפכה לעימות בין ארצות הברית לבין הקומוניסטים הוייטנאמים, קיבלה על עצמה תאילנד לעמוד לצידה של ארצות הברית. שתי המדינות חתמו על הסכם צבאי סודי ב-[[1961]] וב-[[1963]] התירה באופן חופשי לכוחות הצבא וחיל האוויר של ארצות הברית את השימוש בשטחה לפניולאחר שהחלהמכן החלה לשלוח את כוחותיה שלה לוייטנאם. יחד עם זאת, הייתה תאילנד מעורבת יותר ב"מלחמה הסודית" (מלחמת האזרחים בלאוס) ובמבצעים החשאיים במדינה השכנה בין השנים [[1964]]-[[1972]]. הוייטנאמים הגיבו בתמיכה בהתקוממות של מפלגה הקומוניסטית של תאילנד במקומות שונים ברחבי המדינה. ב-[[1975]] היחסים בין בנגקוק לבין וושינגטון התקררו. בסופו של דבר כל הכוחות הצבאיים של ארצות הברית פינו את תאילנד ומעורבותה במלחמה הסתיימה.

הניצחון הקומוניסטי בוייטנאם חיזק עוד יותר את המפלגה הקומוניסטית של תאילנד. לאחר הטבח באוניברסיטת תאמאסאט (Thammasat University) ב-[[1976]] וומדיניותומדיניות הדיכוי של ראש הממשלה מהמחנה הימני טאנין קראיויקסיאן (Thanin Kraivichien), גברה האהדה למפלגה. בשנות השבעים הוערך שבמסגרת המפלגה היו כ-12,000 חמושים.{{הערה|1=[http://www.onwar.com/aced/chrono/c1900s/yr55/fthailand1959.htm Thailand Communist Insurgency 1959–Present. nwar.com.]}} רובם היו ממוקמים בחלקה הצפון-מזרחי של תאילנד לאורך הגבול עם לאוס. בשנות השמונים דוכאו כבר כל המרידות. במקביל, הפלישה הוייטנאמית לקמבודיה ב-[[1978]] שהייתה מיועדת להפלת משטרו של [[פול פוט]] ונתמכה על ידי תאילנד ועל ידי סין, הביאה את העימות וייטנאמי-תאילנדי אל מעבר לגבולוכתוצאהלגבול וכתוצאה מכך התבצעו פלישות קטנות של הוויטנאמים כנגד המחנות של שרידי ממשל ה[[קמר רוז']] על אדמת תאילנד, שנשארו שם עד [[1988]]. בינתיים, תאילנד, בתמיכתה של ארצות הברית, מימנה את הקמתה של "חזית השיחרור העממית של העם הקמרי" (Khmer People's National Liberation Front – KPNLF), שפעלה החל משנת [[1979]] כנגד הממשלה החדשה בקמבודיה שהוקמה בחסות הוייטנאמים, צץןףמתוך בסיסים על אדמת תאילנד. תקריות גבול בדפוס דומה התרחשו לאורך הגבול בין תאילנד ללאוס בשנים [[1987]]-[[1988]].

שני העשורים האחרונים בהיסטוריה הצבאית של תאילנד עומדים פחות בסימן של איומים חיצוניים ויותר בסימן התפקיד של כוחות ההגנה בחיים הפוליטיים של הממלכה. במשך רוב שנות השמונים עמד בראש ממשלת תאילנד פרם טינסולאנונדה (Prem Tinsulanonda) שהיה מנהיג עם נטייה דמוקרטית. כתוצאה מכך המדינה הייתה במשטר דמוקרטי, להוציא תקופה קצרה של משטר צבאיםצבאי בין השנים [[1991]]-[[1992]], עד שנת [[2006]], שאז המחאות המוניות כנגד השחיתות לכאורה של מפלגת "תאי רק תאי" (Thai Rak Thai) עוררו את הצבא לבצע [[הפיכה צבאית]]. הבחירות הכלליות שנערכו בדצמבר [[2007]] השיבו את השלטון האזרחי, אך עדיין נותרה המורשת של המעורבות התכופה של הצבא בפוליטיקה הפנימית של המדינה.

בינתיים, המרידה ארוכת הטווח בדרום המדינה שמנוהלת על ידי המיעוט ה[[מלזיה|מלאי]] ועל ידי מורדים [[אסאלם|מוסלמים]] בשלוש המחוזות של ילה (Yala), פטני (Pattani) ונרטיוואת (Narathiwat) החלה לתפוס תאוצה בשנת [[2004]], כאשר התקפות של המורדים על אוכלוסייה ממוצא תאילנדית נעשו שכיחות. [[הכוחות המזוינים המלכותיים של תאילנד]] הגיבו בכוח. נכון לינואר 2012 עמד מספר הקורבנות בסיכסוך על 5243 הרוגים (מתוכם 4370 אזרחים, 631 חיילים ושוטרים ו-242 מורדים) ו-8941 פצועים.{{הערה|1=[http://www.bangkokpost.com/opinion/opinion/273733/south-violence-enters-9th-year "South violence enters 9th year, Bangkok Post: opinion". Bangkok Post. Retrieved 2012-11-30.]}} תמיכה של ממשל [[ג'ורג' ווקר בוש|בוש]] של ארצות הברית במסגרת מלחמתו בטרור העולמי סייעסייעה לתאילנד במלחמתה במורדים,{{הערה|1=[http://www.atimes.com/atimes/Southeast_Asia/JK07Ae01.html Shawn W Crispin, What Obama means to Bangkok, Asia Times Online, Nov 7, 2008]}} למרות שמתנהלים דיונים בממשלת תאילנד על מידת מעורבותו הרצויה של הצבא בניהול המערכה.{{הערה|1=[http://news.bbc.co.uk/2/hi/asia-pacific/7825731.stm Jonathan Head, Thailand's savage southern conflict, BBC News, 13 January 2009[]] בשנים [[2001]] ו-[[2003]] הותר למטוסי [[חיל האוויר האמריקני]] להשתמש בבסיסי [[חיל האוויר המלכותי התאילנדי]] למשימות באפגניסטן ובעיראק.