היסטוריה צבאית של תאילנד – הבדלי גרסאות

==הקמת האומה ועימותים אזוריים (1300-1826)==

המדינה הצבאית הסיאמית קמה במאה ה-14 מתוך הריסותיה של האימפריה הקמרית. בהיותה מעצמה צבאית שמרכזה בשטחים שמהווים היום את [[קמבודיה]], האימפריה הקמרית שלטה במרחב על ידי שימוש בכוחות צבאיים בלתי סדירים שהיות תחת פיקודם של קצינים שהיו נאמנים למלכים הקמרים ולרשותם עמדו איכרים שגויסו ב[[גיוס חובה]] שהיווה למעשה מס עובד שאותו העלו בעונות היבשות. בהיותו מבוסס בעיקר על חילות רגלים, הצבא הקמרי תוגבר בעיקר על ידי [[פיל מלחמה|פילי מלחמה]] ובהמשך אומץ נשק ה[[בליסטרה]] שמקורו היה ב[[סין]].

עם שקיעתה של האימפריה הקמרית, מרידות ברחבי שטחה באזורים של [[וייטנאם]] ותאילנד של היום והתקפות חיצוניות מצדה של ממלכת [[צ'אמפה]] (דרום ומרכז וייטנאם), דלדלו את כוחה. לאחר בזיזתה של בירת האימפריה הקמרית, [[אנגקור|אנגקור ואט]] על ידי ממלכת צ'אמפה ב-[[1178]]-[[1179]], יכולתה של האימפריה לשלוט על שטחים נרחבים ירדה פלאים. הממלכה הסיאמית הראשונה שהשיגה עצמאות, ממלכת סוקוטהאי (Sukhothai), הצטרפה במהרה לממלכת [[איוטהאיה]] שהוקמה בשנת [[1350]]. לאחר [[1352]] איוטהאיה הפכה להיות היריבה הרצינית ביותר של האימפריה הקמרית, מה שהוביל לכיבושה של זו האחרונה בכ-[[1431]].

 

בשנים הבאות התנהלה לחימה בה ניסו כמה מדינות לנצל את קריסתה של ההגמוניה הקמרית. מאחר וברשות אף אחד מהצדדים לא היה יתרון טכנולוגי, ההכרעה בקרבות הושגה בדרך כלל על פי גודלם של הצבאות. השימוש בפילי מלחמה נמשך, כשבחלק מהקרבות התנהלה לחימה פנים אל פנים בין הלוחמים לבין הפילים. ב-[[1592]] ננדה באיין, מלכה של שושלת טונגו (Toungoo) ,שמלכה בבורמה ושלטה על אזור תאילנד ולאוס של היום, ציווה על בנו לתקוף את מלך איוטהאיה, נארסואן, שכוחותיו חנו ביודהאהטהי (Yuddhahatthi) והביס את כוחותיו של הנסיך הבורמזי ב-[[18 בינואר]] [[1593]] שכיום מצוין בתאילנד כיום הכוחות המזוינים. ב-[[1599]] נארסואן גם כבש את העיר פגו (Pegu) אך בהיכנסו אליה מצא עיר חרבה. בממלכת איוטהאיה היה נהוג להגלות לתוך שיטחה אוכלוסיות מהעמים הכבושים לאחר כל ניצחון, שהוטמעו באוכלוסיית הממלכה ושימשו ככוח עבודה. מדרום הצליחה ממלכת אויטהאיה להשיג בקלות שליטה על [[היסטוריה של מלזיה|המדינות המלאיות]]. בצפון היוותה ממלכת בורמה איום צבאי לממלכה הסיאמית. למרות פילוגים שאירעו לעיתים בממלכת בורמה, בעיקר במאה ה-16, היא הצליחה להביס את ממלכת איוטהאיה בקרבות, כמו בקרבות שהתנהלו בשנים [[1564]] ו-[[1569]]. לאחר מכן הגיעה תקופה ממושכת של פיצול ממלכת בורמה. בתקופת שלטונו של נאראי (Narai), מלך איוטהאיה, התרחשו עימותים עם [[חברת הודו המזרחית הבריטית]], שהובילו לפרוץ מלחמת סיאם-אנגליה בשנת [[1687]]. כתוצאה מהמלחמה גורשו האנגלים מסיאם עד אשר הביסו את בורמה במלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה שהתרחשה בשנים [[1824]]-[[1826]].{{הערה|1=[http://books.google.co.il/books?id=NcZwAAAAIAAJ&q=Siam+England+war+1687&dq=Siam+England+war+1687&pgis=1&redir_esc=y Daniel George Edward Hall , (1964), A history of South-east Asia' p. 349]}}

מאה שנים לאחר שהממלכה הסיאמית הניסה את חברת הודו המזרחית, התאחדה בורמה ופלשה שוב לאיוטהאיה ב-[[1767]] והפעם העלתה באש את עיר הבירה ובאופן זמני גרמה לפיצול הממלכה. בהמשך השנה הביס הגנרל, שבהמשך הוכתר כמלך טקסין "הגדול" (Taksin) את הבורמזים.{{הערה|1=[http://www.usmta.com/history-heros-1.htm Arjarn Tony Moore/Khun Clint Heyliger Siamese & Thai Hero's & Heroines]}} עם תמיכה פוליטית של סין, ניהל טקסין כמה מערכות כנגד וייטנאם ומיגר את שלטונה בקמבודיה ב-[[1779]].{{הערה|Norman G. Owen. The Emergence Of Modern Southeast Asia. National University of Singapore Press. p. 94.}} בצפון שיחררו כוחותיו של טקסין את ממלכת לאנה (Lanna) משליטת הבורמזים, בכך יצרו איזור חיץ חשוב וכבשו את הממלכות של לאוס ב-[[1778]]. בסופו של דבר, חילוקי דעות פוליטיים, שבחלקם נבעו מהדאגה מההשפעה הסינית, הובילו להדחתו של טקסין והמלכתו של הגנרל צאקרי (Chakri) כ[[ראמה הראשון, מלך סיאם]] ב-[[1782]] וליסודה של ממלכת ראטאנקוסין ((Rattanakosin שבירתה החדשה הייתה [[בנגקוק]].

 

התחרות הצבאית על ההגמוניה האזורית המשיכה, עם מבצעים צבאיים סיאמים מתמשכים שמטרתם לשמור על שליטתם על ממלכת קמבודיה ועם התמיכה של סיאם בהדחתה של שושלת טאי סון (Tây Sơn) העוינת בוויטנאם.{{הערה|Nicholas Tarling (1999). The Cambridge History of Southeast Asia. Cambridge University Press. p. 584.}} בשנים הבאות, קיסר וייטנאם שיתף פעולה עם סיאם בצורה פחותה, תמך במרד קמבודי כנגד השלטון הסיאמי והציב חיל מצב וייטנאמי ב[[פנום פן]], בירת קמבודיה, למשך כמה שנים.{{הערה|Buttinger, Joseph (1958). The Smaller Dragon: A Political History of Vietnam. Praeger, p. 305.}} העימות עם בורמה חודש בשתי המערכות של מלחמת בורמה-סיאם שהתרחשה בשנים [[1785]]-[[1786]], שבראשיתה נחלה בורמה ניצחונות אך הסתיימה בניצחון הסיאמים. עלייתו לשלטון של [[ראמה השני, מלך סיאם]] ב-[[1809]] עמדה בסימן הפלישה האחרונה של הבורמזים, שניסו לנצל את חילופי השלטון. למרות חורבנה של תהאלנג ([[פוקט]] של היום), הניצחון הסיאמי במלחמה אישר את העליונות הצבאית הסיאמית על בורמה ומהווה את סיומן של מסכת הפלישות הבורמזיות לסיאם לאורך כל השנים.

==סיאם והאיום הצבאי האירופאי (1826-1932)==

ניצחונה של [[בריטניה]] במלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה ב-[[1826]] היווה את תחילתה של תקופה בת כמאה שנים בה ההיסטוריה הצבאית של תאילנד עמדה בסימן איום קולוניאלי אירופאי. יחד עם זאת, בראשיתה של תקופה זו הייתה דאגתם העיקרית של הסיאמים עדיין מצדם של יריבותיה המסורתיות, בורמה ווייטנאם. סיאם תמכה במלחמתה של בריטניה כנגד בורמה, אך המהלך הכושל שלה במסגרת מלחמה זו, נתן השראה לאנאובונג (Anouvong) מלך [[ויינטיאן]] ([[לאוס]] של היום) לתקוף את העיר קורט (Korat). במערכה זו התבלטו שתי דמויות שנחקקו עד היום בזיכרון הקולקטיבי התאילנדי, ליידי מו (Lady Mo), אשת המושל, שהצליחה להנהיג מרד של נשים ולסכל את פלישתו של אנאובונג והגנרל בודינדצ'ה (Bodindecha), שניצח את הבורמזים שנתיים מאוחר יותר. מסע המלחמה המוצלח שלו במסגרת מלחמת סיאם-וייטנאם בשנים [[1841]]-[[1845]] ייצב סופית את עליונותה של סיאם על קמבודיה. ב-[[1849]], ממלכת בורמה החלשה סבלה ממרידות בקרב העמים שהיו תחת שליטתה, המדינות השאניות (Shan states) של קנגטונג (Kengtung) וצ'יאנג הונג (Chiang Hung). זו האחרונה ביקשה כמה פעמים את עזרתה של סיאם ששיגרה חיל משלוח ב-[[1852]]. שני הצבאות התקשו להתנהל בשטח ההררי בצפון והמלחמה נמשכה עד [[1855]] כאשר הצליחו לבסוף הכוחות הסיאמים להגיע לקנטונג, אם כי הקשיים הרבים והיותם של הכוחות הסיאמים מותשים, גרמו לנסיגתם. המלחמות הללו המשיכו להתנהל בדרכים המסורתיות עם פילים שהמשיכו להיות מופעלים בשדה המערכה בנשיאת תחמושת קלה לתותחים,{{הערה|De la Bissachere, cited Nossov, K. War Elephants, 2003, p.40.}} מה שלעיתים הכריע את הקרבות.{{הערה|Heath, I. Armies of the Nineteenth Century: Asia, Burma and Indo-China, 2003, p.182.}} בינתיים, עלייתה של סין ככוח צבאי ב[[מלחמת האופיום הראשונה]] וב[[מלחמת האופיום השנייה]], כנגד בריטניה ובהמשך נגד צרפת, בין שנות השלושים ושנות השישים של המאה ה-19, עודדו את סיאם לדחות את ה[[סוזרניות]] הסינית בשנות החמישים. יחד עם זאת, סיאם הייתה תחת לחץ צבאי וכלכלי מצדם של המעצמות האירופאיות ו[[ראמה השלישי, מלך סיאם]] חזר שוב ושוב על ערש הדווי שלו ב-[[1851]]: "אנו כבר לא נילחם יותר כנגד בורמה ווייטנאם, אנו נלחם כנגד המערב".