יחיאל דרזנר – הבדלי גרסאות

ביום ב', ה-[[10 בפברואר]] 1947, החלנערך משפטם הצבאי של הארבעה. דרזנר, אלקחי, קשאני וגולובסקי לובשי מכנסי וגרבי חאקי, נעליהם שחורות ומעילם אפור, לראשיהם כיפות כחולות-לבנות, הגיעו במצב רוח טוב, כשמכוניתם מלווית במשוריינים ועל בניין המשפט הוטל משמר כבד. הארבעה כפרו בסמכות בית המשפט לשפוט אותם, לא השיבו לשאלות או הגיבו להאשמות ולמעשה לא לקחו חלק במהלכו. בשלב ההגנה נשא דרזנר בשם הארבעה נאום "אני מאשים" כנגד השלטון הבריטי. בין היתר אמר: "חשבתם שגם אנו נרכין ראשנו בפני עריצותכם. טעיתם! אנו נשבור את השוט שלכם!". בשעה 19:00, לאחר דיון קצר ביניהם הודיעו השופטים כי הארבעה נמצאו אשמים. עונשם של דרזנר, אלקחי וקשאני הוא מוות בתלייה, ואילו גולובסקי נידון למאסר עולם בשל גילו הצעיר (17). מיד לאחר השמעת פסק הדין קמו הארבעה ושרו בקול נרגש את "[[התקווה]]". הנידונים נגררו מתא הנאשמים החוצה ולא הורשו להיפרד מבני משפחותיהם.

הנדוניםהנידונים למוות הועברו אל בית הסוהר המרכזי בירושלים, שם הצטרפו אל לוחם האצ"ל [[דב גרונר]] (אשר נידון כמותם למוות). המפקד הצבאי העליון לארץ ישראל, גנרל [[אוולין יו בארקר]], נקט צעד שהפתיע וזעזע את היישוב העברי. הגנרל היה אמור לעזוב את תפקידו ביום ד', ולכן ביקש כי ימהרו להעביר אליו את תיק המשפט עוד למחרת קיומו על מנת שיחתום עליו ויאשר אותו, בניגוד לנהוג כי לפחות מספר ימים חולפים בטרם עובר התיק ממחלקת היועץ המשפטי הצבאי אל המפקד. בכך מנע אפשרות כי מחליפו בתפקיד יגלה רחמים כלפי הנידונים, ובכך השאיר "מתנת פרידה" בעוזבו את הארץ. ביישוב שררה תקווה להצלת השלושה אשר לא הואשמו בשפיכות דמים כי אם בהחזקת נשק. בקשות לחנינת השלושה הועברה אל הנציב העליון מטעם מוסדות ואישים, ועיריית פתח תקווה ארגנה [[עצומה]] להצלת בניה. ארבעת הנדונים למוות הוציאו פנייה אל העיתונות שבה ביקשו להפסיק את גינויי ההוצאה המתוכננת להורג ואת בקשות החנינה, אותם ראו כ"מורשת הגלות", המשפילים את כבוד העם. דרזנר המשיך כל אותה עת לשמור על זהותו הבדויה מחשש למשפחתו ולאחיו העצור ב[[קניה]]. בעיתונות פורסם שמו הבדוי, ותמונתו לא הופיעה לצד האחרים. היחידים שידעו את האמת היו כמה מאנשי המחתרת, בית הוריו ורב האסירים.

ב-[[15 באפריל]] הועברו תחת חשאיות רבה ארבעת הנידונים מכלא ירושלים אל כלא [[עכו]]. למחרת, ביום [[כ"ו בניסן]] [[תש"ז]], [[16 באפריל]] [[1947]], החל משעה 4 בבוקר הועברוהועלו הארבעה לגרדום, ללא התרעההתראה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם. השלטונות פיזרו רמיזות כי הוצאתם להורג אינה קרובה, ואף מספר שעות לפני כן נמסר לעו"ד מ.מקס זליגמן אשר טיפל בבקשות לחנינההחנינה, כי אין הכנות לקראת ביצוע גזר דינם. כמו כן בלילה לפני התלייה תוקן חוק החירום בארץ, ובוטלה כל אפשרות לערער על בתי דין צבאיים, בוטל המקסימום של שלוש תליות ביום אחד, ובוטל הנוהל של תליות ביום שלישי בשבוע. הארבעה ביקשו כי רב יגיע אליהם לפני מותם, אך הם לא נענו, ולמעשה לא היה אף יהודי שידע על התלייה. כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "התקווה" בפיו ואליו הצטרפו חבריו הממתינים לתורם. כששמעו אסירי הכלא האחרים מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו אל שירת ההמנון בקול גדול. יחיאל עלה שלישי אל החבל, ונאבק ארבע דקות עם המוות.

את גופות הארבעה הובילה שיירה כבדה של טנקים ומכוניות משוריינות אל העיר [[צפת]], תוך שכבודן מחולל, ללא שהודיעו לחברתלחברא קדישא, ללא בני משפחה, והן הונחו עירומות למחצה במשטרת [[הר כנען|הר-כנען]]. בכך גם הופרה בקשתם האחרונה להיקבר ב[[ראש פינה]], יחד עם עולה הגרדום [[שלמה בן יוסף]]. בשבע בבוקר נודע על ההוצאות להורג ברדיו, ועוצר הוטל בארץ. בבוקר ביקשו אנשי צפת להשתתף בקבורה אך גם עליה הוטל העוצר. בכל זאת הגיעו מאות יהודים בגשם השוטף אל בית הקברות, שם נקברו ליד נרצחי [[מאורעות תרפ"ט]]-[[מאורעות תרצ"ט|תרצ"ט]]. דרזנר נקבר בשמו הבדוי דב רוזנבוים. דבר רציחתו הגיע גם לאוזני אחיו אשר היה כלוא אותו זמן ב[[קניה]], אך נאסר לשבת עליו "[[שבעה (אבלות)|שבעה]]" בשל רצונו של דרזנר להשאר תחת זהות בדויה גם אחרי מותו. רק לאחר כשנה פורסמה זהותו האמיתית.

זעזוע גדול היה ביישוב עקב אירועי התליות, ויצאו גינויים מצד קהילות יהודיות רבות בעולם. באמריקה אף ארגנו כמרים אמריקאייםאמריקאים אספות אזכרה לזכרם.