גיזי פליישמן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישורים פנימיים, זמן עבר |
|||
שורה 7:
אנשי הקבוצה הצליחו להעביר שוחד לנציג ה[[אס אס]] בסלובקיה, [[דיטר ויסליצני]], וכן להעביר ידיעות מדאיגות מהמגורשים לפולין למתונים בחברי ה[[ממשלה]] (כגון שר החנוך [[יוזף סיואק]]). אלו, בעזרת נציג האפיפיור בסלובקיה (שהייתה מדינה [[נצרות קתולית|קתולית]] מובהקת), הפעילו לחץ על הממשלה להפסיק את הגירושים, ואלו אכן דעכו במהלך קיץ 1942, עד להפסקתם המוחלטת באוקטובר.
השוחד שהועבר לויסליצני הביא להפסקת הגירושים, (לטענת מספר חוקרים הגירושים היו מופסקים ממילא אלא שויסליצני הוליך שולל את היהודים וגרם להם לחשוב שהכספים מנעו את הגירושים) מה שהביא את הרב וייסמנדל, להגות תוכנית להצלת כלל יהודי אירופה: הפסקת ההשמדה (עליה כבר נודע לחברי הקבוצה) בתמורה לשני מיליון דולר שייאספו על ידי [[יהדות ארצות הברית|יהודי אמריקה]]. תוכנית זו כונתה "[[תוכנית אירופה]]". על אף היענות מסוימת מצד [[אדולף אייכמן]], השינוי בחזית וההאצה של [[הפתרון הסופי]] הביאו להורדת התוכנית מעל סדר היום. תוכנית דומה
בתקופת הרגיעה בין אוקטובר 1942 ואוקטובר 1944 המשיכו חברי הקבוצה לתמוך ביהודים שנותרו בסלובקיה (כ- 25,000), ומצבם של כל יהודי סלובקיה הלך והשתפר, כולל המצב במחנות העבודה. ככל שמצבה של [[גרמניה הנאצית]] במלחמה התדרדר, עלתה הנכונות מצד הסלובקים לעזור ליהודים ולהקל עליהם. בספטמבר 1944 פרץ בסלובקיה [[המרד הסלובקי|מרד נגד הגרמנים]], דבר שהביא לפלישת הגרמנים לארץ ולכיבושה המהיר.
עם השתלטותם על סלובקיה, חידשו הגרמנים את הגירושים לאושוויץ בקצב מזורז, ובמקביל חיסלו יהודים במקומות שונים בסלובקיה. אלפים מהיהודים שעוד נותרו נרצחו במהלך חודשי המלחמה האחרונים. גיזי פליישמן עצמה סירבה להצעות לעבור לשטחים בשליטת הפרטיזנים או להבריחה ל[[ארץ ישראל]], שם חיו שתי בנותיה. כשנה לפני כן (ספטמבר 1943) כתבה גיזי לביתה ליצי (עליזה): "הגורל רצה שלא נוכל להיות ביחד... אך אותו גורל גם רצה שבשנות הסבל הקשות ביותר של עמנו ממלאת אימך שליחות להקל על סבל גדול זה. אם אעבור תקופה קשה זו, אני חושבת שאוכל לאמר שלא חייתי את חיי לשווא. ברוח זו את חייבת לסבול את הפרידה, היות שמעל לכל סבל אישי עומד כלל ישראל... בשנים האחרונות ראיתי בעיניי סבל אינסופי... הייתי צריכה לראות איך העבירו את הנוער היפה שלנו, וביניהם כל בני גילך, לפולין ארץ הזוועות... אני מודה לאלוהים שילדיי בארץ ישראל... אם אני מביאה כל זאת בחשבון, אני מקבלת ביתר קלות את כל הזעזועים העוברים עליי, ילדתי, וגם את צריכה להיות כך...". (המכתב מצוטט בתוך מאמר של ד"ר חנה יבלונקה, בספר "מנהיגות בעת מצוקה").
| |||