|
}}
'''ג'ורג' פ. לייקוף''' (ב[[אנגלית]]: George P. Lakoff; נולד ב-[[1941]]), הוא [[פרופסור]] ל[[בלשנות]] (ובייחוד, [[בלשנות קוגניטיבית]])ל מחקרים ב[[אוניברסיטתפסיכולוגיה קליפורניה בברקליקוגניטיבית]], שם הוא מלמד מאזובמחקרים ב[[1972]].פילוסופיה אףשל כי חלק ממחקריו עוסקים בשאלות מסורתיות בבלשנות, כמו התנאים לכך שמבנה בלשני מסוים יהיה תקין מבחינה [[תחביר|תחביריתהשפה]], הוא זכהטוען לפרסוםשרק רבמעט בשלמהקטגוריות רעיונותיושמשמשות עלבני מרכזיותהאדם של ה[[מטפורה]]הן במחשבהחדות האנושיתומובחנות, בהתנהגותכפי ה[[פוליטיקה|פוליטית]]שהיו וב[[חברה]].אם הואהן מפורסםהיו גםרק עבורמושגים מושגמופשטים. שפיתח לגבי ה[[מתמטיקה]] אך יושם גם בתחומים אחריםלמעשה, "חשיבההן מוגשמת"דומות (embodiedהרבה mind).יותר בשניםלעולם האחרונותהפיזי הרחיב את מחקריו לתחום הפוליטיהמורכב, והואשבו ייסדדברים את [[טרסט מוחות|טרסט המוחות]]אינם הפרוגרסיבינחתכים "מוסדבאופן רוקרידג'"ברור.
==מן הדקדוק הטרנספורמטיבי לסמנטיקה הגנרטיבית==
לייקוף החל את הקריירה שלו כסטודנט ואחר כך כמורה של תאוריית ה[[דקדוק טרנספורמטיבי|דקדוק הטרנספורמטיבי]], שפותח על ידי [[נועם חומסקי]]. ב[[שנות ה-60|שנות השישים]] המאוחרות, הוא הצטרף לתלמידים-לשעבר של חומסקי, על מנת לפתח את הסמנטיקה הגנרטיבית (generative semantics) כאלטרנטיבה לתחביר הגנרטיבי של חומסקי. בראיון ב-1999 הוא הסביר:
::"בתקופה זו, ניסיתי לאחד את התחביר הגנרטיבי של חומסקי עם הלוגיקה הפורמלית. עזרתי לפתח את התאוריה הבלשנית המוקדמת של חומסקי. נועם טען אז - כפי שהוא עדיין טוען היום, למיטב ידיעתי - שהתחביר פועל באופן עצמאי מהמשמעות, ההקשר, הרקע, ה[[זיכרון]], העיבוד הקוגניטיבי, וכל היבט אחר של הגוף... כשחקרתי את פרטי התאוריה המוקדמת, גיליתי כמה מקרים שבהם ה[[סמנטיקה]], ההקשר וגורמים אחרים משפיעים על החוקים ששולטים על הימצאותם של ביטויים או מלים מסוימות. התחלתי לפתח תאוריה אלטרנטיבית ב-1963, ויחד עם חוקרים אחרים כמו חאג' רוס וג'ים מק'קאולי, המשכתי לפתחה במשך כל שנות השישים".
המחלוקות שלו עם חומסקי הובילו לוויכוחים עזים בין בלשנים, שנודעו כ"מלחמות הבלשנות". אך חרף התפקיד החשוב שמילא בהתפתחות הסמנטיקה הגנרטיבית, זנח לייקוף עד מהרה את תחום העיסוק הזה, ופנה לעסוק בסמנטיקה הקוגניטיבית, הבוחנת את המבנים התודעתיים העומדים ביסוד תהליכי ההמשגה האנושיים.
==חשיבה מחדש על המטפורה==
אחת מתרומותיו החשובות ביותר של לייקוף לחקר הסמנטיקה הייתה התזה שלו ושל מרק ג'ונסון על המטפורה המושגית (conceptual metaphor), שנוסחה בספרם המשותף, "מטפורות שאנו חיים על פיהן" (''Metaphors We Live By''){{כ}} ([[1980]]).
המסורת המדעית המערבית ראתה במטפורה הבניה לשונית בלבד, ודנה בה בעיקר כאמצעי ספרותי. במוקד מחקרם של לייקוף וג'ונסון עומדת הטענה שמטפורות הן הבניה מושגית, קדם-לשונית, ולכן הן מרכזיות להתפתחות החשיבה המופשטת. לשיטת לייקוף וג'ונסון, "מערכת המושגים הרגילה שלנו, שעל פיה אנו חושבים ופועלים, היא מטאפורית מטבעה, באופן בסיסי". לדעתם, חשיבה לא-מטאפורית אפשרית רק ביחס למציאות הפיזית. ככל שהרעיונות מופשטים יותר, נחוצות שכבות רבות יותר של מטפורה על מנת לבטאם. השיח היומיומי שלנו ספוג בביטויים מטפוריים, שאין אנו מבחינים בהם מסיבות שונות. אם משום שהמטפורות '''נשחקות''', כך שאנו מתקשים לזהות את מקורן, אם משום שאיננו '''שמים לב''' למתרחש סביבנו.
אחת הדוגמאות שמביאים לייקוף וג'ונסון להוכחת טענתם היא המטפורות המשתמשות אותנו לתיאור ויכוחים אינטלקטואליים. המטפורה שמבנה את חשיבתנו על הוויכוח שאולה בדרך כלל מעולם המלחמה:
* הוא '''ניצח''' בוויכוח.
* לא ניתן '''להגן''' על טענותיו.
* הוא '''הפיל''' את כל הטענות שלי.
* הביקורת שלו '''קלעה ישר למטרה'''.
* אם תשתמש ב'''אסטרטגיה''' הזו, הוא '''יחסל''' אותך.
המשגת הוויכוח במונחים של מלחמה, טוענים לייקוף וג'ונסון, איננה הכרחית. ניתן היה להשתמש גם מטפורות אחרות לתיאור ויכוחים. כך, למשל, ניתן לחשוב על הוויכוח האינטלקטואלי במונחים של "ריקוד", כך שכל צד מגיב לתנועותיו של האחר באמצעות תנועה מקבילה, תנועה נגדית וכדומה. העובדה שאנו ממשיגים את הוויכוח במונחים של מלחמה מבנה גם את האופן שבו אנו תופסים וחווים את הוויכוח ואת המטרות שאנו מציבים לעצמנו במסגרת ויכוחים.
עבור לייקוף וג'ונסון, התפתחות החשיבה היא תהליך של פיתוח מטאפורות טובות יותר לחשוב באמצעותן. היישום של עולם ידע אחד בעולם ידע אחר מאפשר תפיסה והבנות חדשות. אם היא נכונה, לתאוריה של לייקוף וג'ונסון יש משמעויות מרחיקות לכת בעולם המדעים המדויקים ובמדעי החברה, וגם באינטראקציות אנושיות בסיסיות.
==על חשיבה מוגשמת (embodied mind)==
כשלייקוף טוען שהשכל הוא "גופני", הוא טוען שכמעט כל החשיבה האנושית, גם המופשטת ביותר, תלויה ומשתמשת באמצעים "נמוכים" כמו המערכת התנועתית-חישתית והרגשות. לפיכך המוגשמות היא דחיה לא רק של ה[[דואליזם]] בין חומר ורוח, אלא גם של הטענות שאפשר להבין את החשיבה האנושית ללא להיזקק ל"פרטי היישום" שלה.
לייקוף מציע שלוש טענות בעד המוגשמות. ראשית, הוא משתמש בראיות מסימולציות [[ניורולוגיה|ניורולוגיות]] ושל [[רשת נוירונים|רשתות נוירונים]], והוא טוען שניתן להבין מושגים מסוימים, כמו [[צבע]] ויחסי מקום (לדוגמה, "אדום" או "מעל") על ידי בחינה של דרך פעולת התפיסה או התנועה שלנו.
שנית, בהתבסס על ניתוחי שפה של בלשנות הקוגניטיבית, הוא טוען שהחשיבה שלנו לגבי נושאים מופשטים כמו [[מלחמה]], [[כלכלה]], או [[מוסר]], מושרשים בחשיבה שלנו לגבי נושאים ארציים יותר כמו יחסי מקום.
לבסוף, בהתבסס על מחקרים ב[[פסיכולוגיה קוגניטיבית]] ובמחקרים ב[[פילוסופיה של השפה]], הוא טוען שרק מעט מהקטגוריות שמשמשות בני אדם הן חדות ומובחנות, כפי שהיו אם הן היו רק מושגים מופשטים. למעשה, הן דומות הרבה יותר לעולם הפיזי המורכב, שבו דברים אינם נחתכים באופן ברור.
"אנו יצורים נוירולוגיים", טוען לייקוף, "המוח שלנו קולט את המידע שלו משאר הגוף. הגוף שלנו והצורה שבו הוא פועל בעולם משפיע בצורה עמוקה ביותר על המושגים שבו אנו חושבים. אנחנו לא יכולים לחשוב כל דבר - רק מה שהמוח הגופני שלנו מאפשר".
| 