יהודים-ערבים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←פתיח: אם כבר אז יש מקום לתמצות ואין מקום לדוגמה. |
סידור מחדש של הפרקים: מהפשוט למעמיק |
||
שורה 28:
שני הוגים שכתבו בסוגיה זו הם [[אלה שוחט]], היונקת מפעולות ומדיונים של "[[החזית המזרחית]]" שפעלה מאז ראשית [[שנות ה-80]], ו[[יהודה שנהב]], מחבר הספר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" ([[2003]]). ההבדל המהותי בין תפיסותיהם של שנהב ושוחט הוא, ששוחט טוענת שנעשתה דה-ערביזציה שהמירה את היהודים-ערבים ליהודים. ואילו שנהב גורס, כי המכונה ה[[תרבות|תרבותית]] קיבעה אותם כיהודים-ערבים, אך ללא תהליך של "טיהור" מערביותם. בניגוד לשנהב, שוחט רואה בקטגוריה "יהודים-ערבים" קטגורית זהות רלוונטית גם לימינו.
==סטרוקטורליזם ופוסט-סטרוקטורליזם==▼
ספרו של שנהב דן באופן שבו נוצרו שתי הקטגוריות של "מזרחים" ו"אשכנזים" בשיח הישראלי, המבחינות בין שיח לאומי המתארגן סביב חלוקה של יהודים – לא יהודים, ושיח עדתי הנתפס כשיח כלל יהודי המתארגן סביב [[מזרחים]] ו[[אשכנזים]]. כך שנהב מנסה לחתור תחת קטגוריות אלו שקובעו בשיח הישראלי, ואשר אינן מאפשרות לתאר את ההיסטוריה המזרחית מנקודת ראות כוללת. ▼
שנהב מסביר את אופן פעולתה של המכונה ה[[תרבות|תרבותית]] אשר קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים אך ללא תהליך ה"מטהר" אותם מערביותם. הספר מראה את אזור הגבול הרחב שבו מתבצעת אותה המרה. הספר מעמיק בחקר ביקורתי של היחסים בין ה[[ציונות]] ליהודים-ערבים, ומבקש להראות את הציונות כפרקטיקה [[אידאולוגיה|אידאולוגית]] עם שלוש קטגוריות [[סימביוזה|סימביוטיות]] הפועלות בו זמנית:'''[[לאומיות]]''', '''[[דת]]''' ו'''אתניות'''. ה'''דת''' לפי שנהב היא המסמן ה'''לאומי''' אצל המזרחים. כדי להיות שייך לשיח הציוני-לאומי, היה על היהודים-ערבים להיות יהודים דתיים. הדת במובן זה, לטענתו, היא אמצעי גיוס של המזרחים ללאומיות היהודית, משמע, הציונית. אך בו בזמן, מסמנת אותם גם כקבוצה '''אתנית''' נפרדת. לפי שנהב, הדת והלאומיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא הן קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לנתקו. הלאומיות הציונית הפקיעה את היהדות והכילה בתוכה סממנים דתיים, אך אלה הולאמו ונוצרו מחדש על ידי הלאומיות (18 : 2003). אין זה אומר שהציונות עשתה את המזרחים דתיים, מסביר שנהב, אלא שהציונות עשתה [[אוריינטליזם|אוריינטליזציה]] למזרחים באמצעות הדת. כדי להכליל את היהודים-ערבים (מי שהפכו לאחר מכן ל"מזרחים") בתוך הקולקטיב הלאומי היה עליהם לעבור דה-ערביזציה, טיהור מערביותם. לפיכך, טוען שנהב, המזרחים יכולים להתקיים בשיח הציוני הלאומי רק אם הם מסווגים כיהודים דתיים. כך גם נוצרה אותה קטגוריית ביניים של [[מסורתים]] בישראל.▼
עם זאת, שנהב אינו טוען כי זהות המזרחים היא יהודית-ערבית, אלא שמדובר במושג בעל [[היסטוריה]] מסוימת שנגדעה. המונח, לדידו, אינו בא לתאר מציאות קיימת, אלא הוא מונח בעל תפקיד ביקורתי, בהיותו מאתגר את "המחשבה הלאומית, הקולוניאלית והבינארית שבתוכן התארגנה זהותם של יהודי ארצות האסלאם" (2003:247). היינו, הזהות "יהודים-ערבים" היא זהות היברידית, ובחלקה היא תוצאה של התודעה הכפולה, הלאומית וה[[קולוניאליזם|קולוניאלית]], של הציונות. שנהב מקבל את ההמשגה של '''מזרחים''' בדיון ה[[פוליטי]] - [[אתניות|אתני]] בישראל. מאחר שלטענתו, ניסיון החיים המשותף של ה"עדות" השונות בישראל במערכת ה[[חינוך]], ה[[צבא]], בעיירות הפיתוח וכדומה, טישטש את האבחנות ביניהם ויצר דמיון רב בין קבוצות המוצא השונות (2003 : 20).▼
בתהליך החקירה של "יהודים-ערבים", [[חנן חבר]] ויהודה שנהב מבקשים גם להבחין בין מה שהם רואים כשתי פאזות במחקר הביקורתי של קטגוריה זו. האחת, הפאזה [[סטרוקטורליזם|סטרוקטורליסטית]] והשנייה, הפאזה ו[[פוסט-סטרוקטורליזם|פוסט-סטרוקטורליסטית]].▼
את הפאזה הסטרוקטורליסטית רואים חבר ושנהב כשלב ההתחלתי בדיון של "יהודים ערבים" על ידי שמעון בלס, אלה שוחט, סמי שלום שיטרית ואחרים, שבא לערער על משטר הזהויות הציוני ההגמוני. הפאזה הסטרוקטורליסטית לדידם של חבר ושנהב היא זו בה נוצרה אבחנה בינארית בין יהודים וערבים. זיהוי הניגוד והסתירה שבין "יהודים" ו"ערבים" תחת ההגמוניה הציונית, שאינה מאפשרת קיום של מערך זהויות היברידי; משמע, אינה מאפשרת שילוב של הזהויות "יהודים" ו"ערבים". את הפרוצדורה הסוציולוגית בשלב הסטרוקטורליסטי מזהים חבר ושנהב כ"דה-ערביזציה" שהופעלה על היהודים-ערבים על ידי הממסד הישראלי ובאה לטהר את הסממנים הערביים ובכללם ה[[היסטוריה]], ה[[שפה]], ה[[מוזיקה]] וה[[תרבות]] הערבית.▼
לעומת זאת, הפאזה הפוסט-סטרוקטורליסטית שגם באה לידי ביטוי בעבודות של שוחט ובנוסף בעבודותיהם של חבר, שנהב, אנידג'אר, נוריאלי ואחרים, אינה מזהה את היחסים בין "יהודיות" ו"ערביות" כיחסים בינאריים כשביניהם קו גבול דק. הפאזה הפוסט-סטרוקטורליסטית מדגישה את קיומו של קו גבול בין שני מושגים אלו, קו גבול עבה ובעל נפח עם שוליים רחבים והיברידיים; בהם מתמקמים עקבות פעולת המחיקה של ההגמוניה (דה-ערביזציה) ופעולת הסימון מחדש של מי שהפכו ל"[[מזרחים|עדות המזרח]]", יהודים שטוהרו מערביותם בתהליך שאינו מסתיים לעולם.▼
== הפולמוס על המונח ==
שורה 54 ⟵ 41:
{{ציטוט|תוכן="הרושם המתקבל לעתים הוא כי נעשה ניסיון מלאכותי מצד קבוצה מזרחית אקדמית אליטיסטית, כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית או הקבוצה הקשורה ל[[מכון ון ליר בירושלים|מכון ון-ליר]], להמציא זהות יהודית-ערבית שלא היתה קיימת מעולם, מתוך מניעים פוליטיים רדיקליים, אשר אינם קשורים בעברם היהודי או הערבי של היהודים בעולם הערבי לפני הגירתם לישראל, אלא מתחברים עם הדיון הפוסט-ציוני הרווח כיום. נדמה כי לפנינו וריאציה על הזהות האפרו-אמריקאית בארצות הברית, התכתבות עם הגותם של [[אדוארד סעיד]], [[הומי באבא|הומי ק' באבא]], [[פרנץ פאנון]] ושאר הוגי ה[[פוסט-קולוניאליזם]].|מרכאות=כן|מקור=אלמוג בהר, הארץ 10.8.2006{{הערה|1=http://www.haaretz.co.il/literature/1.1034805}}}}
▲==סטרוקטורליזם ופוסט-סטרוקטורליזם==
▲ספרו של שנהב דן באופן שבו נוצרו שתי הקטגוריות של "מזרחים" ו"אשכנזים" בשיח הישראלי, המבחינות בין שיח לאומי המתארגן סביב חלוקה של יהודים – לא יהודים, ושיח עדתי הנתפס כשיח כלל יהודי המתארגן סביב [[מזרחים]] ו[[אשכנזים]]. כך שנהב מנסה לחתור תחת קטגוריות אלו שקובעו בשיח הישראלי, ואשר אינן מאפשרות לתאר את ההיסטוריה המזרחית מנקודת ראות כוללת.
▲שנהב מסביר את אופן פעולתה של המכונה ה[[תרבות|תרבותית]] אשר קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים אך ללא תהליך ה"מטהר" אותם מערביותם. הספר מראה את אזור הגבול הרחב שבו מתבצעת אותה המרה. הספר מעמיק בחקר ביקורתי של היחסים בין ה[[ציונות]] ליהודים-ערבים, ומבקש להראות את הציונות כפרקטיקה [[אידאולוגיה|אידאולוגית]] עם שלוש קטגוריות [[סימביוזה|סימביוטיות]] הפועלות בו זמנית:'''[[לאומיות]]''', '''[[דת]]''' ו'''אתניות'''. ה'''דת''' לפי שנהב היא המסמן ה'''לאומי''' אצל המזרחים. כדי להיות שייך לשיח הציוני-לאומי, היה על היהודים-ערבים להיות יהודים דתיים. הדת במובן זה, לטענתו, היא אמצעי גיוס של המזרחים ללאומיות היהודית, משמע, הציונית. אך בו בזמן, מסמנת אותם גם כקבוצה '''אתנית''' נפרדת. לפי שנהב, הדת והלאומיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא הן קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לנתקו. הלאומיות הציונית הפקיעה את היהדות והכילה בתוכה סממנים דתיים, אך אלה הולאמו ונוצרו מחדש על ידי הלאומיות (18 : 2003). אין זה אומר שהציונות עשתה את המזרחים דתיים, מסביר שנהב, אלא שהציונות עשתה [[אוריינטליזם|אוריינטליזציה]] למזרחים באמצעות הדת. כדי להכליל את היהודים-ערבים (מי שהפכו לאחר מכן ל"מזרחים") בתוך הקולקטיב הלאומי היה עליהם לעבור דה-ערביזציה, טיהור מערביותם. לפיכך, טוען שנהב, המזרחים יכולים להתקיים בשיח הציוני הלאומי רק אם הם מסווגים כיהודים דתיים. כך גם נוצרה אותה קטגוריית ביניים של [[מסורתים]] בישראל.
▲עם זאת, שנהב אינו טוען כי זהות המזרחים היא יהודית-ערבית, אלא שמדובר במושג בעל [[היסטוריה]] מסוימת שנגדעה. המונח, לדידו, אינו בא לתאר מציאות קיימת, אלא הוא מונח בעל תפקיד ביקורתי, בהיותו מאתגר את "המחשבה הלאומית, הקולוניאלית והבינארית שבתוכן התארגנה זהותם של יהודי ארצות האסלאם" (2003:247). היינו, הזהות "יהודים-ערבים" היא זהות היברידית, ובחלקה היא תוצאה של התודעה הכפולה, הלאומית וה[[קולוניאליזם|קולוניאלית]], של הציונות. שנהב מקבל את ההמשגה של '''מזרחים''' בדיון ה[[פוליטי]] - [[אתניות|אתני]] בישראל. מאחר שלטענתו, ניסיון החיים המשותף של ה"עדות" השונות בישראל במערכת ה[[חינוך]], ה[[צבא]], בעיירות הפיתוח וכדומה, טישטש את האבחנות ביניהם ויצר דמיון רב בין קבוצות המוצא השונות (2003 : 20).
▲בתהליך החקירה של "יהודים-ערבים", [[חנן חבר]] ויהודה שנהב מבקשים גם להבחין בין מה שהם רואים כשתי פאזות במחקר הביקורתי של קטגוריה זו. האחת, הפאזה [[סטרוקטורליזם|סטרוקטורליסטית]] והשנייה, הפאזה ו[[פוסט-סטרוקטורליזם|פוסט-סטרוקטורליסטית]].
▲את הפאזה הסטרוקטורליסטית רואים חבר ושנהב כשלב ההתחלתי בדיון של "יהודים ערבים" על ידי שמעון בלס, אלה שוחט, סמי שלום שיטרית ואחרים, שבא לערער על משטר הזהויות הציוני ההגמוני. הפאזה הסטרוקטורליסטית לדידם של חבר ושנהב היא זו בה נוצרה אבחנה בינארית בין יהודים וערבים. זיהוי הניגוד והסתירה שבין "יהודים" ו"ערבים" תחת ההגמוניה הציונית, שאינה מאפשרת קיום של מערך זהויות היברידי; משמע, אינה מאפשרת שילוב של הזהויות "יהודים" ו"ערבים". את הפרוצדורה הסוציולוגית בשלב הסטרוקטורליסטי מזהים חבר ושנהב כ"דה-ערביזציה" שהופעלה על היהודים-ערבים על ידי הממסד הישראלי ובאה לטהר את הסממנים הערביים ובכללם ה[[היסטוריה]], ה[[שפה]], ה[[מוזיקה]] וה[[תרבות]] הערבית.
▲לעומת זאת, הפאזה הפוסט-סטרוקטורליסטית שגם באה לידי ביטוי בעבודות של שוחט ובנוסף בעבודותיהם של חבר, שנהב, אנידג'אר, נוריאלי ואחרים, אינה מזהה את היחסים בין "יהודיות" ו"ערביות" כיחסים בינאריים כשביניהם קו גבול דק. הפאזה הפוסט-סטרוקטורליסטית מדגישה את קיומו של קו גבול בין שני מושגים אלו, קו גבול עבה ובעל נפח עם שוליים רחבים והיברידיים; בהם מתמקמים עקבות פעולת המחיקה של ההגמוניה (דה-ערביזציה) ופעולת הסימון מחדש של מי שהפכו ל"[[מזרחים|עדות המזרח]]", יהודים שטוהרו מערביותם בתהליך שאינו מסתיים לעולם.
==ראו גם==
| |||